אז בסוף אני ומיכה לא נסענו לגואה, אפשר לחשוב...
מה אני צריך את זה בכלל, אתה רוקד כמו מריונטה שהסתבכו לה
החוטים, כולך שטוף זיעה, אנשים שרוקדים לידך נכנסים בך במהירות
שלא הייתה מביישת מטוס חמקן, משאירים אותך עם איזה סימן לתמיד.
ובטח ההודים הפראנואידים האלה יפרצו למסיבה יעצרו שם את כולם
לא בשביל לשאול אם כולם נהנים, ואם מישהו ניסה את הקאמה סוטרה
כי זה אחלה, אלה בשביל להודיע לך רשמית שהם מצאו אצלך קילו
כדורי אקסטאזי בתחתונים, ושאתה הולך להרקב באיזה כלא הודי.
עדיף באמת להרקב באיזה כלא הודי לאט לאט בזמן שעכברושים
מגודלים ומגעילים משחיזים את שיניהם על הגולגולת שלך, מאשר
להקשיב להצעה של ההורים שלי, לנסוע לדודה שמחה שגרה בטורונטו
ולעבוד אצלה במפעל לטומפונים. היי אוליי אני יצליח בעקבות זה
להתחבר לצד הנשי שבי.
מיכה שהשתחרר ארבעה חודשים לפני לא עושה כלום, אה בעצם אני
חושב שהוא יוצא לפעמים ושוטף לאבא שלו את הטרנטה שלהם.
אני לא מבין מה יש להם מהטרנטה הזאת, עוד יותר מפליא אותי שהיא
בכלל מחזיקה מעמד. במקומם הייתי מדרדר אותה מאיזה תהום ובכסף
של הביטוח קונה שתיים בזוקה ואחד אורביט ועדיין נשאר חייב
למוכר.
כשהגעתי לבקו"ם להשתחרר סופית מיכה חיכה לי עם האוטו בזמן שאני
החזרתי את השאריות של הציוד הצבאי שקיבלתי עוד כשרק התגייסתי,
את רוב הדברים אני בעצמי לא זיהתי, פיסת בד שהייתה אמורה להיות
חולצה, הנעליים שנראו כאילו נלעסו ברעבתנות יתרה על ידי
טיגריס, מכנסיים שנראו כמו חתיכת טלאי שהפנקיסטים נהגו ללבוש
בזמנו.
אבל אף אחד לא התלונן, ככה זה הצבא. מרובע לגמרי וכך גם עליך
לנהוג.
בדרך מהבקו"ם הביתה מיכה אומר לי, "אתה יודע שאבא שלי החליט
למכור את האוטו". לא ידעתי אם לצחוק עליו או לנחם את הבן אדם
שהוא חי באשליות. כמובן שאלוהים ברך אותי במצפון לא כל כך
מפותח ונקי מאוד. ועל כן פרצתי בצחוק רועם מלווה בכמה טפיחות
חזקות על גבו של מיכה שהתקשה מרוב עצבנות.
"מה אתה צוחק יא מפגר?" צעק עליי מיכה בעצבנות יתרה, שלא
הסתירה את העובדה שהבן אדם אכן מבין שתהיה לאבא שלו בעייה
למכור את העגלה הישנה. "אתם בחיים לא תצליחו למכור את האוטו
אהה, סליחה את העגלה".
"אז מה אתה מציע" שאל אותי מיכה במבט עצוב ודיי אבוד.
"אני מכיר איזה אחד שיודע לביים תאונות ברכבים, מישהו ממש טוב
היו לו ממש הצלחות עם כספי הביטוח."
מיכה הסתכל עליי במבט עקום, "אתה עובד עליי או מה, מי שמע על
דבר כזה?"
"היום בערב אנחנו נסע אליו ותראה שהוא יצליח לעזור לנו."
בערב נסענו לשאול, זה שמביים את התאונות. כשנכנסנו לכביש המהיר
דרסנו חתול ומיכה אמר שהרכב הזה מביא לו נאחס, וגם אוליי בגלל
הרכב הזה בחורות לא נמשכות אליו. ואני חשבתי שזה בגלל שהוא
נראה כמו מישהו שנפל לבריכת חומצה ועוד עם אישיות נפלאה של
מומיה ביישנית.
בזמן שאנחנו נוסעים שאול קולט איזו פצצה לא נורמלית נוסעת לידו
ב- ב.מ.ו חדשה, שאול שגם התברך בשורות פתיחה של ילד מבוהל
ששוכח את כל המילים בטקס סיום כיתה א, מלמל לעבר הפצצה מין
יללה חלושה. הפצצה כמובן שהתאהבה בו מייד ולחצה על דוושת הגז
סוחטת אותה עד הסוף, נעלמת אל תוך הלילה.
"שאול עזוב הסנוביות האלו הן לא בשבילנו, אנחנו צריכים אשה
שפשוט תדע לאהוב ולענג אותנו."
"מה אתה מבין בבחורות?" הפטיר שאול באנחה, ונכנס עם הטרנטנה
הרקובה שלו לתוך עץ, במהירות כזו שעפתי מהחלון הקדמי לפני
שבכלל הבנתי שעשינו תאונה. מיכה הכלב היה חגור ולכן היתה לו את
הזכות לטעום את טעמה האלוהי של כרית האויר שנכנסה לו בפרצוץ
המשיכה דרך הגרון ונתקעה לו בגורגרת.
שכבתי קצת בבית חולים אחרי התאונה מחכה שהשברים התאחו.
מיכה סיפר לי שהוא מתכוון לעשות טיול לאמסטרדם עם כספי הביטוח
ועם איזו בחורה שעצרה לידנו כשקרתה התאונה ובדקה אם אנחנו
בסדר.
איזה כלב.