הלכתי גוססת ואויר קיץ חם מקיף אותי, וחשתי נורא מאוד והמראות
הצליפו בי בחלקם ובחלקם האחר חלפו לפני כבחלון של מכונית נוסעת
אשר אינני מביטה מבעדו וישנם רק ההבזקים. ומבטי נדד למטה,
והייתה זו מדרכה לפני חנות פרחים, עליה ניצבו דליים ובהם
פרחים, ונפשי כמהה לפתע לריח פרח, והרי לא מסרבים לבקשה של
נשמה גוססת ובמיוחד כשזו המשותקת מכאב נעורה לפתע לבקש, ורכנתי
אל הפרחים וכבר כשקרבתי את ראשי ידעתי, אך המשכתי בכל זאת, כמו
אחוזה בחבלי בעתה, וריח הפלסטיק צרב בנחירי ובלבי, וחשתי
מופתעת והלומה כאילו רק הוא גילה לי את טיבם, והבטתי בשאר
הדליים מזועזעת משום מה, הפרחים כולם מפלסטיק, וחשתי סלידה עזה
וכאב, כיצד זה יתכן שלא יהיה אף דלי אחד של פרחים אמיתיים? וכי
מה קרה? וכיצד? ואיזו מן חנות פרחים זאת בכלל?
והמשכתי לגסוס בשקט כל הדרך הביתה, ורק עיני צולפות בעוברים
מולי ומבטי כה דוקר עד שאני חוששת  פן אפצע, אך זה לא אכפת לי
מספיק כדי למנוע מעצמי עכשיו דבר ואין בי כלום מלבדי ובי אין
כלום מלבדך.

והערב הקודם היה כה קסום, הכל כל-כך איטי ורך, עלי עצים ירוקים
נעים ברוח בתוך חושך הערב הכחול כהה, פני איש בתוך צינור
נרגילה מעוקל לעיגול, דרכו מבטי מוצא את פניו, חיוכים ודמעות
וצעקות והמון כאב מתפרץ בפרצי צחוק של איש שיכור אחד ותנועות
ידים גדולות שכאילו מנסות לחבק את העולם ולחוש מעט חום בתוך כל
הבדידות האין-סופית אשר עוטפת אותו, רק היא איננה מסרבת לגעת.
ומגע גופך כנגד גופי, ראשי מעורפל מן העשן, כבד, מצב-רוחי
מרומם, מוזיקת דורז יפיפייה זורמת בכל גופי פתאום, והמון
תנועות קטנות וקולות עולים ויורדים, שלי ושלך, בתוך החיבוק
שלנו, חסר השליטה, רק האחזות וצלילים זורמים בנו.
ואז בבית, במיטה שלך, כמו שתי כפיות, כמו הדימוי הזה אשר כמו
רודף אותי מאיזה ספר שקראתי והתייפחתי כל הלילה, כמו שתי
כפיות, בטן אל גב, גב אל בטן, וידיך מחבקות את גופי העירום
ואתה מנשק את גבי בנשיקות קטנטנות אשר מרעידות את כל נימי
נפשי. ותשוקתי אליך מתגברת, אני מגששת אליך, עיניך נעצמות בעוד
זרם עונג ראשון בוודאי שוטף את גופך. ופנינו צמודות, הבל פיך
על אוזני, נשימותיך הכבדות הישר אל תוך ראשי. וכעבור זמן מה
העונג מציף לפתע את גופי עד שאינני יכולה עוד להכילו ורעד קטן
מטלטל אותי, ואתה מחבק אותי עמוק בתוכך, וטוב לי כל-כך. ואתה
שואל אם מותר לך לבוא אל תוכי כי אינך בטוח האם המחזור שלי כבר
בסופו או לא, ואני כל-כך שמחה, ואנחנו מחפשים את הקונדום
ואור-הירח נופל על הפנים שלך ועל הגוף שלך, מאיר אותם יפים
כל-כך. ואנחנו שוב כמו שתי כפיות, בטן אל גב, ואתה בתוכי,
ואנחנו קרובים כל-כך וכל נקודת מפגש של גופינו בוערת בי, ועונג
מתוק אדיר, ואז אני מתנועעת ופתאום קולך מיבב מרוב עונג ואין
לי אושר גדול מזה באותו הרגע. וכשאנחנו שוכבים שוב בנפרד וראשי
על חזך שעולה ויורד, דמעות מתחילות לזלוג איטיות מעיני, על
לחיי, עד לחזך, ואני יודעת שהסוף הזה מקרב גם את סופנו והעונג
והלאות אשר בי נמהלים בדקירות כאב בעומק חזי, ודמעות האושר
הופכות לדמעות של כאב תהומי ואיום, ואינני רוצה להיפרד ממך
ורצוני העז נדמה לי כמו סערה באוקינוס, והאם אדם, האם אני,
קטנה או רדודה מכדי להימשל לאוקיינוס? גליי נשברים בי ורוחות
פראיות של פחדים וזמן ומראה פניך לא נותנות לסערתי לשכוח וכואב
כל-כך עד כי נראה שלא ששוב לא אצליח לנשום.

ועכשיו  זה כבר הסוף, ולא יהיה עוד, ולשם מה אני עוברת בדרך
הזאת ובבאה אחריה, הרי בין כה וכה לא אגיע הביתה שוב לעולם,
בין כה וכה שוב לא אוכל לנוח לעולם או הערב (האם יש הבדל?) ,
הרי גם לגסוס אפשר כל-כך הרבה פעמים, והרי כדי להיוולד מחדש
צריך גם למות לפני כן בכל פעם.