מחקר בבנאליות

אישה:
שש וחצי בבוקר. עוד לא קמתי ואני כבר עייפה. הלילות בלי אושיק
קשים לי. הבית מלא צללים וקולות, התריס השבור של המרפסת דופק
ברוח, ואני שוכבת בצד שלי של המיטה, לא רגועה, פוחדת
אפילו..קמה שוב לבדוק אם הבנות בסדר, מכסה אותן שוב ושוב,
כאילו השמיכה הכחולה של שני והצהובה של יובל יכולות להציל אותן
מכל רע... וחוזרת למיטה.. לדאוג..
הלילה היה  קשה במיוחד, שני קמה שלוש פעמים (יוצאות לה שיניים)
ואת יובל העיר השיעול של  האסטמה פעם אחת. בפעם הרביעית שקמתי,
ברבע לחמש בבוקר, כבר קיללתי את אושיק , הבן זונה הזה, תמיד,
אבל תמיד, הוא לא נמצא שאני צריכה אותו ,תמיד הוא בדיוק אז
במילואים.. כמו בפעם שירדו לי המים עם יובל והוא היה באימון
בערבה, ושפרצו לנו לבית הוא היה בתעסוקה בעזה, וגם במילואים
הלפני האחרונים, ששני הייתה רק בת שלושה חודשים ויובל נפלה
וקיבלה זעזוע מוח והיתי עם שתיהן לילה מסוייט במיון, גם אז הוא
היה בצבא.
ועכשיו, אני פשוט עייפה, שוכבת בבוקר של יום רביעי, היום עוד
לא התחיל, ואני כבר מובסת.
צו השמונה הפעם היה ממש שוק עבורי .צו  שמונה זה ממש מלחמה לא?
היה מפחיד, בימים הראשונים דאגתי נון סטופ, הידיים רעדו לי ,
כמעט לא יכולתי להתרכז בעבודה, דמיינתי את אושיק רץ בסמטאות של
רמאללה, ונפצע, כדור בבטן.. התוכן התוסס של המעיים נשפך,
מתערבב לו בדם, ושניהם  ניגרים יחד  על האדמה, העפעפיים שלו
מלבינות, הנשימות שלו נהיות כבדות.. ויחד עם הדאגות באות
מחשבות מגעילות, אנוכיות לחלוטין, שאני מנסה לכבוש ללא הצלחה
כמו: איך , למען השם, אני אסתדר בלעדיו? עם הילדות והדירה,
והמכונית.. ואיך אני אתפרנס... כי רק שלושה שבועות בלעדיו וכבר
קשה לי כל-כך...
אבל אחר כך שהמבצע נמשך עוד ועוד.. כשאני ואושיק מדברים חטופות
בנייד,החלה בהדרגה הדאגה לדעוך, והכעס התחיל לעלות. כי כולם
שואלים אותי איך אושיק מסתדר, האנשים  בעבודה, ואמא שלו (חמש
פעמים ביום) ואחותו, והאחים שלי. ואיך אני מסתדרת, כאן, בחזית
של הבית, אף אחד לא שואל, אף אחד לא רוצה לדעת איך אני מסתדרת
עם יובל שהתקפי האסטמה שלה גוברים באביב , כמו  בכל שנה, עם
חופש פסח של שנים-עשר יום מהגן והמעון, עם הצנרת שנרקבת
ומתפקעת אחת אחרי השניה (מה חשבנו לנו שקנינו בית בן עשרים
ואחת שנה?) עם שני, עם המכונית..
לעזאזל ! גם  אני רוצה להיות שם במילואים, כן, למה לא? שאושיק
יהיה כאן עם הבנות , נראה אותו מבלה איתן בבית שנים עשר יום
ברציפות, ללא הפסקה, שהוא יחכה לי שאסיים היום את הצבא. מה יש?
אני עייפה מלחכות, כל הזמן אני מחכה- למחזור שיופיע (לפעמים
בתקווה, לפעמים בחשש אבל תמיד בציפייה דרוכה), לסוף של השבוע
הארבעים, לצירים שיתקצרו, ובעיקר, מעל לכל, תמיד מחכה לאושיק
שיחזור: מהלימודים בטכניון, מהעבודה, מחו"ל, מהמילואים, תמיד
בבית, עם ארוחה מוכנה, תמיד רחוצה, מצפה... כוס אמוק, הפעם אני
רוצה להיות שם בחוץ, לפעול, שהוא יחכה לי..
והכעס שמפעפע אצלי בפנים כל הזמן על אש נמוכה גובר..

גבר:
החדר, עכשיו בבוקר שאני קם, מלא בריח של פלוצים של גברים. אני
כל כך שונא את הבקרים כאן.. הזמן הכי קשה לי, אני מתעב את
המיטה הקשה, את הקימה אחרי לילה של שינה רעה, את הריח של ברוך
שישן לידי, את ההרגשה של הרגליים הקפואות שנדחפות בכוח לנעליים
הצבאיות.
הלילה שוב חלמתי על הבית.. על המיטה שלנו, הכרית, שמיכת
הפוך... על יפעת שוכבת לצידי, רכה, חמימה, ריחנית...אני זוכר
שחלמתי איך אני נצמד לגב שלה, החם, מניח את היד על השד הרך
שלה.. מאחור...
אבל מיד עולים בי זיכרונות אחרים, של הזמן האחרון,  של השנה
האחרונה, מאז ששני נולדה.. זיכרונות של  היד שלה שדוחפת הצידה
את היד שלי, ואת הקול שלה בטון החינוכי שאני כל כך שונא אומר:
"תעשה לי טובה! קמתי כבר הלילה פעמיים לשני.. אני הרוגה.. די !
", ואני כמו ילד קטן, שנתפס גונב עוגיות, אוסף את היד הנזופה
שלי חזרה...
ועכשיו, במבצע הזה קורה לי משהו משונה, שלא קרה לי קודם מעולם
בצבא, לא במילואים הקודמים, לא  בלבנון.. כי הפעם אני  לא
מסוגל לחסום כלום, הכל נכנס לי פנימה , ללב, נצרב לי במוח
חזק.. לא יכול לצאת.. אולי כי זה המבצע הראשון שלי מאז שנהייתי
אב..
ואני פוחד יותר, כן בפירוש.. החלל בבטן שאני רץ בסמטא. שאולי
מישהו מביט אלי, מכוון אלי.. אני לא זוכר שהיה לי קודם בעוצמה
כזאת. והצרחות של הנשים שאנחנו פורצים לבית שלהן, והפנים של
הילדים בידיים שלהן בוכים מפחד (אחת התינוקות הייתה כל כך דומה
לשני, שהלב שלי נצבט..) ואתמול , שניה לפני שקשרתי את העיניים
בפלנלית לגבר צעיר, בגילי בערך, המבטים שלנו נפגשו..
ואחרי זה אני כל כך צריך טיפה של שיגרה, של בנאליות, של
שפיות.. ואני חוזר לחדר ומצלצל ליפעת רק כדי לשמוע את הקול
שלה, נשי, רך, ואני עוצם עיניים להתרכז, ואז תוך דקה כשאני
שואל מה נשמע והיא אומרת לי "בסדר בסדר.." בקול לא משכנע, ואני
מתעקש שהיא באמת תספר לי מה קרה.. והיא מתחילה מיד לשפוך
הכל... לעזאזל, אני לא באמת רוצה לשמוע על הצינור שהתפוצץ, ועל
השיניים של שני, ועל המכונית.. ועל מליון הפרטים האפורים,
המעיקים, המדכדכים, שמרכיבים את הקיום שלנו..
אני זקוק לה, כאישה.. למה היא לא יכולה להבין את זה?
ותוך כדי השיחה כל הכייף שהיה לי בשניה שחייגתי את המספר שלה
נעלם..

אישה:
באוטו אני מעיפה מבט, דרך הראי, בשתי הבנות שיושבות קשורות
מאחור. הן בפירוש נראות רע. שני הקיאה הבוקר את בקבוק החלב שלה
ואני משכנעת את עצמי שזה רק השיניים, דוחפת לה אקמול ליתר
בטחון, ולוקחת אותה בלב כבד למעון. החודש אני כבר לא יכולה
להרשות לעצמי להפסיד אפילו יום אחד נוסף של עבודה, גם ככה אני
בפיגור מטורף..
ויובל נראית כל כך חיוורת אחרי התקף האסטמה של אתמול.. אושיק
איפה אתה עכשיו?
אני מעיפה מבט בקצה של הראש שלי שמשתקף בראי, בשיער, ורואה את
השורשים הכהים, בני שלושה שבועות, מבצבצים מהשיער האדמוני,
וחושבת שלא אספיק לצבוע אותם לפני שאושיק ישתחרר הערב,
מהמילואים, ותוהה אם הוא בכלל יבחין, וחושבת אם אספיק לסדר את
הבית , את הסלון את המטבח, ומקללת שוב את הפדנטיות הביקורתית
של אושיק, איזה מניאק, הוא עדיין לא כאן ואני כבר לחוצה
מהביקורת שלו.. הצפויה.., ובאיזה שעה הוא יגיע בכלל?
ואז ברגע של חולשה, למרות שנשבעתי לעצמי שאני לא אעשה זאת שוב
המילואים האלה, האצבע שלי כבר על החיוג המהיר שלי בנייד,
אליו..

גבר:
ארז גוטמן יושב לידי בארוחת הבוקר. ארז גוטמן על הבוקר!  אין
לי סבלנות אליו, שלושה שבועות היו לי די והותר, וגם עכשיו הוא
מקשקש לי, מפרט את אחד הסיפורים האינסופיים שלו. הנייד שלי  על
השולחן מצלצל, והוא אומר לי בעווית של חיוך: "שוב האישה? מתי
כבר תחנך אותה?" אני מעיף מבט במספר, יפעת!, בשמונה בבוקר,
אלוהים מה עכשיו? תמיד זה מריח מצרה..
שבוע שעבר היא שרפה את המנוע של האוטו, אלוהים אדירים כמה זמן
היא בטח נסעה עם נורת האזהרה דולקת! ואחר כך אצל חזי המוסכניק,
הרמאי הזה, למה לכל הרוחות היא כל כך תמימה? נותנת שיעבדו
עליה? למה אני צריך מכאן, מרמאללה, לדאוג לכל?
" עכשיו מה?" אני נוהם לטלפון ומיד מתחרט, כי בדיבורית ,ברקע,
אני שומע את הבנות, את הגרגור המתוק של שני, את יובל שרה משהו
לעצמה,והקולות קורעים לי את הלב, מגעגועים, אפילו שדברתי איתן
רק אתמול, אני כל כך חייב לחבק אותן..
ואז בא הקול של יפעת, כל כך שקט ונעים , רך, מלטף לי את האוזן
"לא חשוב, אני אתקשר בזמן יותר נוח, יותר מאוחר", ואני נזכר
איך,  כשרק התחלנו לצאת יחד , איך הקול שלה, הסקסי, בטלפון,
היה יורד לי ישר לזיין, ומביא לזקפה, ולתדהמתי, אני מרגיש כאן,
ליד שולחן האוכל המלוכלך, ליד גוטמן הנודניק, התחלה של אותה
ההרגשה..
"לא זה בסדר עכשיו, יפעתי" אני עונה בקול שהוא קצת צרוד "מה
קורה?" היא רוצה לדעת באיזה שעה אני אגיע הביתה. אני בוהה
בטלפון באי אמון. אלוהים אדירים גם לכאן? כמו לעבודה כשהיא
מתקשרת בערב לנדנד מתי אחזור? עוד מעט היא תגיד שהיא צריכה
עזרה בהשכבה היום בערב, כשאני חוזר אחרי שלושה שבועות בשטחים!
אני אומר לה הכי מאופק שאני יכול " אני אחזור מאוחר, אל תבני
עלי" ושוב מרגיש את החמיצות עולה לי בגרון.
איך, איך פעם היא הייתה מחכה לי בדירה הישנה שלנו ברחוב הרצל,
הייתה מציצה מחלון המטבח אל החניה, ואני היתי רץ אליה על
המדרגות שתיים שתיים, לא יכול לחכות, עד הקומה הרביעית, רק
שהדלת תיפתח, להחזיק אותה אצלי בין הזרועות, לשאוף, כמו מתמכר
, את הריח של הצוואר.. להרגיש את השפתיים שלה.. הגוף שלה... כל
כך כמהה לקראתי..
ועכשיו אני מרגיש כמו פונקציונר, היא רוצה שאחזור  רק כדי
שאעזור לה עם הבנות, עם הרחצה, והסיפור וההשכבה, ואחר כך ארוחת
הערב, והכלים, והשיחות על מליון הדברים שצריך לעשות מחר.
כאילו אני פה רק בשביל המשכורת, וההסעות, והעזרה באמבטיות..
מתי הייתה הפעם האחרונה שהתגעגעה אלי כבעל? כמאהב? כגבר?

אישה:
"עכשיו מה?" הוא נוהם בטלפון, ואני מתכווצת במקום כמו ילדה
קטנה ונזופה שהעזה להפריע לאבא שלה. כוס אמוק, באיזה זכות הוא
נוזף בי ? איך לעזאזל הוא מסוגל בשתי מילים לנדף ממני את כל
ההצלחות שצברתי בחיים: את הלימודים, והתואר, והדרגה בעבודה
והאימהות.. ולהפוך אותי שוב לילדה קטנה ומטומטמת..
כמו בשבוע שעבר, שהוא שאל אולי מאה פעמים איך לא שמתי לב
שמנורת האזהרה דולקת, כן אושיק, מר מושלם, נראה אותך נוהג
כשהבנות מאחור מרעישות, ושני שופכת על עצמה את השוקו וצורחת
בהיסטריה, ויובל בוכה כי היא שכחה להביא תמונות של המשפחה לגן,
ואני מאחרת כבר יום שלישי ברציפות לעבודה.. נראה אותך שם לב
לנורת האזהרה..
ואני מיד מתקפלת, בהתחשבות שממש לא מגיעה לו, לא להרגיז אותו
חס וחלילה, שם, ברמאללה, אני אומרת : "לא חשוב, אני אתקשר בזמן
יותר נוח, יותר מאוחר". ואז הקול שלו משתנה, והוא קורה לי
"יפעתי". כל כך הרבה זמן לא קראו לי כך..אני כל כך אוהבת את
הקול שלו, בעיקר כמו שהוא נשמע עכשיו, גברי, כהה, מחוספס, כמו
הידיים שלו, האצבעות הארוכות, מלטפות לי את השיער, את הפנים,
מחליקות על הגוף למלוא אורכו.. ופתאום אני נשטפת געגועים
אליו... בכמיהה.. ולהפתעתי, בפקק שליד הכניסה למעון, עם שתי
הבנות מאחור, אני מרגישה את תחתית הבטן שלי נמתחת, בתשוקה
ממש.. ופתאום אני חייבת , אבל ממש חייבת לדעת, באיזה שעה הוא
יבוא בערב, אלי..
ואז, כמו סטירה, בקול קר כמו קרח הוא פולט " אני אחזור מאוחר,
אל תבני עלי" כאילו רק רציתי לנצל אותו לעזרה.. אני ממלמלת
משהו לא מובן ומנתקת את השיחה, ומרגישה שעומדות לי דמעות
בעיניים.
איך לכל הרוחות הוא תמיד מצליח לעשות את זה? להרוס לי כל רגע
של רוך? הפעם הבן זונה יקבל מה שמגיע לו, הפעם אני לא מחכה לו
בכלל, אני אלך לישון, כן.. הוא יכנס הביתה לבית חשוך ואני אהיה
במיטה, ישנה.. אני גם אשאיר את הצעצועים פזורים בסלון, שייחנק
עם הפדנטיות המטורפת שלו.. וכן, שייקח לו אוכל לבד, שניצלים
מהשאריות של הבנות  אם יישאר בכלל.. מה יש אני  כאן  רק בשביל
לשרת אותו? להכין לו אוכל? לכבס לו את התחתונים? אני מרגישה
כמו שיפחה, מתי לעזאזל הייתה הפעם האחרונה שהתייחס אלי כאישתו?
כאהובה? כאישה?

גבר:
היום האחרון למילואים נמשך ונמשך בלי סוף. הפלוגה שצריכה
להחליף אותנו מתעכבת עוד ועוד ואנחנו יושבים בלי מעש בשמש ,
מחכים שעות. אני מציץ בפעם המאה בשעון. כבר אחרי שלוש. ערן
צוחק אלי "אושיק תירגע,עוד חצי שעה כבר לא תשנה, אישתך רק
תשביח עם הזמן.. הציפייה רק משפרת, תאמין לי.."
ואני תוהה אם יפעת תחכה לי בכלל,אני יודע שהיא מסוגלת ללכת
לישון, להעניש אותי בביצ'יות שלה, והגוף שלי כואב מציפייה..
ושם בחוסר המעש, נשען על קיר הבניין, עולות בי מחשבות, מהר ,
אחת אחרי השניה, בלתי נשלטות,אני מפנטז על השדיים שלה, הלבנים,
הזקופים, ועל הקימור הרך של הבטן שהיא מתלוננת עליו מאז הלידה,
ובעיני הוא משגע, יפיפה, והריח שלה חם, מהשיער, והצוואר, והשקע
של הבטן., והרעד של הירכיים הפנימיות שלה, כשאני מחליק עליהן
את היד..

אישה:
כל דקה של אחר הצהרים נסחטת באכזריות יעילה. ילדה אחת במושב של
עגלת הקניות, ואחת בתוך העגלה עצמה, כל אחת עם הממתק שלה, בזמן
שאני טסה בין המעברים ממלאת את העגלה במהירות שיא, ובקופה
מסדרת את המצרכים לשקיות לפי הסדר שלהם בארון, במקרר.
ובבית אני מחנה את הבנות מול הטלווזיה בזמן שאני פורקת את
המצרכים,וביד אחת מערבבת צבע לשיער וביד שניה מסדרת את הביצים
בתבנית שעל דלת הארון, ואני מכינה מרק ירקות, ושוטפת את הצבע
מהשיער, ומחליפה חיתול לשני, ואוספת צעצועים של שבוע מהסלון,
ומדגדגת לשני את הבטן ומשחקת "קוקו" , ומחליפה סדינים במיטות,
ויושבת עם יובל, שני על הברכיים, ליד המחשב על התוכנה "יש לי
סוד אני קורא", ומחממת לשתיהן שניצל ופירה לארוחת הערב, ותוך
כדי שהן אוכלות מכינה קדירה של עוף עם תפוחי אדמה וגזר ופטריות
לאושיק, ומנקה את השיש, וממלאה אמבטיה לשני, ושרה לה, ומורחת
לה את החניכיים הנפוחות בג'ל נגד כאבים, ושמה קרם מתחת לעיניים
שלי שיטשטש קצת את  העיגולים שחורים, ומזרזת את יובל להתקלח,
ומודדת מכנסיים, ומחליטה על ג'ינס, ומנקה את  הכיור  ואת שולחן
המטבח, ומקריאה ליובל את "חתול תעלול", וזורקת מגבות ישנות
לכביסה, ובודקת שהבנות מכוסות, ולובשת את חזית התחרה החדשה,
הלא נוחה אבל היפיפה ,וחולצה שחורה עם כפתורים, ועומדת מול
הראי, ופותחת את הכפתור העליון, וגם את שני, ושמה בושם בשקע של
הצוואר, וצובעת את הריסים, ומסתכלת בשיער שזקוק אחרי הצביעה
נואשות לתספורת,ואוספת אותו בסרט מאחור, ועוברת בסלון לראות
שהכל במקום, ומתאפקת לא לחייג לברר איפה הוא נמצא עכשיו..

גבר:
ארז גוטמן לוקח אותי ואת ערן חזרה לראשון. ערן  התעלה על עצמו
המילואים האלה. כל מילואים הוא משכיב אותנו בתיאורים של
הבחורות שלו, של  זיונים שלא יאומנו... יש לו כושר תיאור
לבחור! אנחנו אומרים לו לעזוב את ההיטק לעבור לכתיבה. המילואים
האלה התיאורים שלו על הבחורה מתחנת השרות של סלקום, על שתי
התיירות שאסף בדרך לאילת.. החברה לא מאמינים לו, אבל בכל זאת
שותים את דבריו בצמא..
אני דווקא מאמין. יש לו מן מראה כזה שנשים נופלות ממנו. מן מבט
של ילד טוב בעיניים וחיוך ממזרי בפה, יחד עם גוף שרירי
והתנהגות אדישה כזאת.
אנחנו עוברים בירושלים. טעם ראשון של אזרחות. אנחנו מסתכלים על
הכל בשקיקה, בפליאה, כאילו אנחנו תיירים בארץ לא מוכרת:
פרסומות בעברית, אורות, ילדים, נשים..
שתי נערות עוברות לפנינו במעבר החצייה. שתיהן בגופיות הדוקות
עם כתפיות, חושפות בטן, נצמדות לשדיים הצעירים, אני וארז גוטמן
בולעים אותן במבטים, הן מביטות בנו מתלחשות בניהן ומצחקקות,
פתאום אני רואה את שנינו דרך עיניהן: שני חייליי מילואים,
מחורמנים, מרושלים,  לא מגולחים, ובעיקר מבוגרים..
ואז ערן מזדקף במושב האחורי ומשחיל את הראש שלו ביני לבין ארז
גוטמן, הזיפים, שעלי ועל גוטמן נראים כל כך רע (בחייי יש לי
כבר שערות לבנות בזקן), הופכים אותו לדוגמן איטלקי, פראי..
הבנות מסתכלות בו, והצחקוק גווע להן על השפתיים.. לעזאזל, אני
מרגיש צביטה של קנאה, ומהמבט שאני מעיף בארז גוטמן אני רואה
שהוא מרגיש אותו הדבר בדיוק. האור מתחלף לירוק ואנחנו
ממשיכים.
גוטמן זורק לערן מאחור : "נו, מה אתה מתכננן להערב? את זאת
משרות לקוחות? את הפינית שעובדת במלון? או אולי אתה לא חוזר
פעמיים לאותה הבחורה"?
"האמת?" אומר ערן מאחור "מה שאני חושב עכשיו זה שאין לי שום
דבר במקרר, ואם אני אוכל להסתדר עם מצרכים עד מחר בבוקר או
שאצטרך ללכת לסופר, עוד הלילה, ואני גם חושב אם נשאר לי זוג
אחד של תחתונים נקיים, ואני חושב שלא, שלקחתי את האחרון לצבא
,וברגע הזה, ארז, אושיק, אני מוכן להתחלף אתכם,  גם אני רוצה
אישה שתחכה לי בבית נקי, עם מרק חם, וסדינים מוחלפים.."

אישה:
אני מסתובבת בבית , חסרת מנוחה, ומגלה שאני עוברת שוב ושוב ליד
החלון של המטבח, שמשקיף לחניה... אלוהים, כמו בימים הראשונים
שלנו בדירה ברחוב הרצל, קוצר הרוח הזה, כשהייתי מחכה שאושיק
יחזור הביתה, הדם שממלא לי את הגוף, לוהט, לא נותן מנוחה, המתח
בשרירים של הרגליים, וההרגשה הזאת שאני מרגישה עכשיו..ההימתחות
בין הרגליים.. ההתחממות, הדופק במפשעה.. הברכיים שהן כמו חלשות
יותר.. אני מניחה את היד על הצוואר, מרגישה את הדופק של הלב,
ומחליקה משם את היד אל הפתח של החולצה.. העור שמעל החזייה כל
כך רך, כל כך חלק, אני מחדירה את היד מתחת לחזיה, ומלטפת את
פטמות המשי שלי, כל כך נעימות,.. אני חושבת על הגוף של
אושיק..
על החזה השחום שלו, על השיער הרך שמכסה אותו, על הבטן שהוא
מתלונן שנהייתה רכה בזמן האחרון ובעיני היא כל כך יפה,
וגברית... על קו השיער השחור שנמשך מהבטן למטה, לטבור, ונמשך
משם לערווה, מתערבב בשיער המקורזל שצומח שם..על הזקפה שלו..
כהה, יפיפייה... חלקה, מתחת ליד שלי, ומחליקה לי על הבטן, ובין
הירכיים.. ושוב אני קמה להסתובב בדירה..

גבר:
אנחנו מתקרבים לראשון. עוברים את תחנת הדלק "הסיירים". אני
משקיף מהחלון אל החושך שבחוץ וחושב על יפעת. על העור הלבן שלה,
על הצוואר שלה מתחת לפה שלי, על הפטמות שלה , הקטנות, המתוקות,
בין השפתיים שלי... ואני מרגיש איך הזין שלי מתקשה כשאני חושב
על הפה שלי ממשיך לאורך הבטן שלה, לטבור, ואל האפלולית החמה,
המקסימה, שבין הרגליים שלה..
אני מותח את הרגליים שלי בחלל שלפני הכיסא, מדמיין אותי,אותה,
אותנו, שוכבים מתוחים עד גבול האפשר,: בטן לבטן, חזה לחזה, רגל
על רגל.. ואיך הזין שלי בין הירכיים שלה נעצר.. מחכה.. ואני
מהדק, במאזדה של ארז גוטמן, את הרגליים אחת לשניה.. אלוהים,
ממש כמו נער בן שש-עשרה..

אישה:
אני שוב מציצה מהחלון, מאזדה מאובקת עוצרת בחניה. אושיק פותח
את הדלת ויוצא. הוא נראה מוכר, ויחד עם זה זר, מלהיב.. כולו
מאובק, שזוף, לא מגולח, כמו לוחם שעולה מהמדבר.. אלוהים, כמה
שהוא נראה סקסי. הוא מעמיס את התיק על גבו ומרים את ראשו
אלי..

גבר:
אני פותח את הדלת של המכונית. תוך שניה גוטמן וערן הופכים לעבר
לא זכור כמעט. התיק על הגב. איזה זיכרון ישן גורם לי להרים את
הראש לחלון של המטבח. לא יאומן, ממש כמו אז, בחלון, הפנים של
יפעת, השיער שלה אסוף לאחור,כמו של נערה, בחולצה שחורה עם
מחשוף, אפילו מכאן אני רואה את הצוואר הארוך שלה... אני נכנס
לחדר המדרגות, כמה שאני עייף אני עולה במדרגות שתיים שתיים ,
במהירות..



אישה:
אני עומדת מאחורי הדלת, יצאתי מהכפכפים ואני עומדת יחפה.. אני
מרגישה את הלב שלי הולם, בצוואר, בחזה, בין הרגליים.. ושומעת
את הצעדים שלו בחדר המדרגות.. כבדים אבל מהירים, מתקרבים
אלי..

גבר:
הזין שלי זקוף לגמרי עכשיו.. זקפה קשה כזאת.. לוחצת.. אני
עולה.. עובר את הדלת של משפחת ששון ושל הליפשיצ'ים.. אני מרגיש
את הלב שלי דופק כשאני רואה מהקומה למטה את השלט הצבעוני שלנו
עם ציור שיובל הדביקה עבורי... אני מרגיש שאני לא אוכל
להתאפק.. אפילו לא  כדי לחלוץ את הנעליים הצבאיות.. אני פשוט
אתפוס את יפעת ככה..כמו שאני.. מלוכלך, עייף.. ומשתוקק בטרוף..
ואשכיב אותה על השטיח בסלון.. ליד דלת הכניסה... כי אין לי
סבלנות לעבור את המטרים הספורים עד חדר השינה..

אישה:
אני עומדת יחפה על השטיח בסלון, ליד דלת הכניסה.. השטיח מחוספס
מתחת לעור של כפות רגלי.. אני מדמיינת איך הוא ירגיש מתחת
לישבני, לגבי הערום.. כשאני אשכב עליו.. אושיק מעלי.. בכל כובד
גופו המתוק... אלוהים...

אני פותחת את הדלת לקראתו...