צחי התעורר לקול צעקותיו של השעון המעורר.
זו פעם ראשונה בשנתיים וקצת האחרונות, שהוא קופץ מהמיטה ביום
ראשון בבוקר.
היום, סוף סוף, הוא יהיה סמל ראשון.
הוא כבר הריח את החופש, הריח את השחרור.
צחי קם מהמיטה, ולבש את המדים, בוהה בדרגות הסמל שעל זרועותיו.
הוא חייך בינו לבין עצמו.
שעה לאחר מכן, כבר עלה על האוטובוס, מהתחנה המרכזית בתל אביב
צפונה.
צחי היה בחור שחום וגבוה, שיער שחור מתולתל ועיניים גדולות
וחומות. כשחייך, היו גומות חן מאירות את לחייו.
הוא התיישב במושב הראשון ליד המעבר. לצידו ישבה זקנה חביבה
שחייכה אליו.
הוא חייך חזרה, וניסה להרדם.
האוטובוס יצא לדרכו, וצחי הביט קדימה, דרך חלון הנהג, אל עבר
השמש המקיצה משנתה.
היום, הוא אמר לעצמו, זה יום גדול.



אחמד פרץ לחדר והקים את איסמעיל בקול צעקות.
"זה הגיע," הוא צעק אליו בערבית, "זה כאן!"
לאיסמעיל לקח כמה שניות לצאת משכרון השינה שלו, ולהבין על מה
אחמד מקשקש.
הוא העיף את השמיכה מעליו וקפץ על רגליו היחפות.
שבוע עבר מאז נכנס לישראל.
שבוע הוא ישן אצל אדם זר לו, בכפר ערבי בתחום המדינה האויבת,
מחכה לחבילה המיוחלת.
הוא רץ אל עבר דלת הכניסה, שם עמד אדם גדול, את פניו מעטר שפם
אימתני ועל עיניו משקפי שמש.
איסמעיל זכר שראה אותו באחת הפעמים שהיה אצל הבוס הגדול,
המנהיג של התנועה. זה היה אחד משומרי ראשו של הבוס. למיטב
זכרונו של איסמעיל, שמו היה זוהיר.
זוהיר לא אמר מילה. הוא הגיש לאיסמעיל תיק שחור.
איסמעיל הנהן. הוא ידע מה עליו לעשות.
שתים עשרה שנים מתוך עשרים ואחת השנים של חייו הוא השתייך
לתנועה.
שתים עשרה שנים הוא ידע שהיום הזה יגיע.
ואכן הוא הגיע.
איסמעיל הודה לזוהיר ופנה אל החדר הקטן שבו ישן כל השבוע.
אחמד כבר יצא לעבודתו באחת הערים העבריות.
איסמעיל לקח נשימה עמוקה, ופתח את התיק.



האוטובוס המשיך בנסיעתו.
הזקנה החביבה שישבה לצידו של צחי לא הפסיקה לדבר.
צחי, מצידו, לא הצליח להרדם.
הוא ענה בנימוס לכל שאלותיה של הזקנה. הוא היה בחור טוב לב, אך
לא היתה לו סבלנות רבה היום.
הוא רצה כבר להגיע לבסיס, רצה לקבל את הדרגה.
שנתיים וקצת מחייו הוא נתן למדינה שלו, למדינה שכה אהב.
שנתיים וקצת הוא שכב במארבים, איבד חברים, חיסל מחבלים, נתן
ונתן ונתן.
וסוף כל סוף, הוא מקבל קצת.
בין הרהור להרהור, הוא שמע עצמו משיב ב"כן" ו"לא" על שאלותיה
של הזקנה שלידו.
כשסוף סוף הצליח קצת לנמנם, עצר האוטובוס בתחנה בואדי ערה,
והוא התעורר.



האוטובוס עצר, ואיסמעיל הביט בו.
כאילו מקווה שהוא טועה, הביט שוב במספר האוטובוס.
כן, זה האוטובוס עליו הוא צריך לעלות.
זה האוטובוס אליו נשלח.
בעוד דקות, הוא ידע, הבוקר השקט ייגמר.
הוא עלה אל האוטובוס, התיק השחור בידו, מחזיק תחת שרוולו את
הכפתור. הוא השתדל שלא לחשוב על אשתו ועל ילדו הפעוט.
הוא חשב על אימו. היא תהיה גאה בו, ידע איסמעיל.
היא דחפה בו להצטרף לתנועה כשהיה עוד ילד קטן.
היא חינכה אותו והכינה אותו ליום הזה ממש. הוא חייך לעצמו.
הוא הוציא שטר של מאתיים ש"ח מכיסו, והגיש לנהג. רק אז הביט
לשמאלו, אל עבר האוטובוס.
הרבה חיילים ישבו באוטובוס, וזה שימח את ליבו. ככל שיהיו יותר
חיילים, הוא ידע, ההלם יהיה גדול יותר.
הוא עבר במהירות על כל המושבים, ואז עיניו נעצרו. הוא הביט
בפניו של חייל אשר ישב לצידה של זקנה.
החייל הביט בו חזרה.



צחי הביט באיסמעיל.
איסמעיל הביט בצחי.
ובאותן שניות שנדמו כנצח, צחי ידע.
הוא יהיה סמל ראשון. כל חייל שנהרג, עולה מיד בדרגה.
לא היתה לו שהות לכוון את הנשק.
איסמעיל הביט בצחי וידע שלחייל הזה אין שום סיכוי לחיות. הוא
היה קרוב מדי אליו.
צחי החדיר את מבטו, ושנא את איסמעיל.
הוא שנא את איסמעיל על פיגועים, על הסתה שנמשכת כבר 100 שנה,
על הנסיון לקחת את המדינה שלו, על רצח חפים מפשע.
איסמעיל החדיר את מבטו, ושנא את צחי.
הוא שנא את צחי על הכיבוש, על הסתה שנמשכת כבר 100 שנה, על זה
שהוא לקח את המדינה שלו, על רצח חפים מפשע.
ואז הוא לחץ על הכפתור.



"אדם, שת, אנוש. קינן, מהללאל, ירד. חנוך, מתושלח, למך. נוח,
שם, חם ויפת...
בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך.
וארפכשד ילד את את שלח ושלח ילד את עבר. ולעבר יולד שני בנים.
שם האחד פלג... ושם האחר יקטן...
שם, ארפכשד, שלח. עבר, פלג, רעו. שרוג, נחור, תרח.
אברם הוא אברהם.
בני אברהם יצחק וישמעאל".
(דברי הימים א', פרק א')