זו הפעם הראשונה כבר מספר שבועות שאדם שואל את עצמו את השאלה:
"מדוע אנחנו קיימים?". הוא שאל את עצמו את אותה השאלה כל כך
הרבה פעמים שלפעמים אפילו אלוהים היה גורם לאיזה עץ לדבר ואומר
לו לסתום את הפה.
אדם היה כזה, אך חווה לא. אלוהים יצר זאת כך שמכיוון שהגן של
חווה יותר חזק, יותר אנשים יהיו טיפשים ובו זמנית יהיה גם מספר
בלתי מבוטל של חכמים, בו בזמן שחווה ניחנה בחוכמה שונה מאדם,
חוכמה לא ישירה, כלומר, היכולת הלא-מודעת להשתמש בחלק הלא-מודע
של המוח, כך שהחכם באדם יהיה שילוב מושלם של כל הטוב ביניהם.
החיים בגן-עדן, ע"ש אלוהים (אחד מהשמות הפחות מוכרים שלו) עברו
על מי מנוחות. לא היה צריך לדאוג לאוכל, ללינה, להתרבות. היה
אסור להם לאכול בשר בגן-עדן בגלל החיות, החיות היו מיוחדות שם.
אדם שאל יום אחד את אלוהים למה יש לו ניבים אם הוא לא אוכל
בשר, ואדוני אמר לו שמכיוון שנולד בצלם אלוהים, ויש לו את
הבחירה של להאמין בו וללכת בדרכיו או שלא, ביום שיפסיק ללכת
בדרך אלוהים יוכל להשתמש בניבים. אדם לא היה מהסוג המורד אלא
היה חי את חייו.
כשאדם וחווה הגיעו לבגרותם המינית אלוהים הסביר להם את מהלך
העניינים בשביל להמשיך את דרכם. כך עשו.
לאחר זמן מה נולדו להם 8 ילדים, 3 בנים ו- 5 בנות. שני הילדים
הכי בולטים ולכן שמורים עד היום בספרי ההיסטוריה היו קיין
והבל, כאשר קיין היה המוצלח והבל היה המורד. שאר הילדים היו
כל-כך ממוצעים, שאפילו בבתי ספר של וולדורף אין יותר ממוצעים.

מעשה השובבות הראשון של הבל היה גילוח שיערות גופו של קיין,
שתמיד היה מוצלח יותר מהבל וגרם לו בכך לעצב רב. קיין היה כל
כך מוצלח שהוא הפך גם את זה לאופנה, הנשים גילחו את גופן חוץ
מראשיהן והבנים גילחו רק את ראשיהם.
בחיפושו של הבל אחר נחמה, ראה הבל בפעם הראשונה של חייו אייל,
האייל היה יפה, גאה, זקוף. זה הרתיח את הבל. אלוהים חש את זעמו
של הבל ושאל אותו בקול אבהי ודואג "מדוע אתה כל כך כועס?".
"תסכל על חיה זו, היא כה יפה שברצוני להשמידה" ענה הבל בחצי
תוכחה, חצי עצב, חצי כעס.
"הרוג אותה" אמר אלוהים.
"איני יכול להרוג אותה! אין לי שום סיבה למה!" טען בחוסר אונים
רב.
"אם כך, אז הרוג למען אכילתה" ענה לו אדוני.
"איני יודע כיצד, מעולם לא אכלתי בשר!"
"לך אל השדה, מצא ענף כשיח, חדד אותה על אבן וחזור הנה" ציווה
אדוני בקול של מנהיג בקבוצת מיעוטים.
לאחר יומיים הבל חזר עם המרכיבים לצייד.
"הבל, אתה יודע איך להבעיר אש?" שאל אלוהים כלאחר דבר.
"בהחלט! יש לי תורנות שמירה על חום המדורה כל יום שני"
"אם כך, לך והכן את המצרכים למדורה מבעוד מועד"
לאחר יום חזר הבל.
"הינה אלוהים, אני מוכן"
"כשהחיה תחזור למקומה, חכה בשקט עד שתרגיש בטוחה ואז תקע את
החנית בליבה והרוג אותה במהירות כדי שלא תרגיש יותר מדי סבל".
כך עשה. לאחר, פשט את עור החיה, בישלה, וקרא לשאר משפחתו כדי
לסעוד איתו.
אחיו דחו את ההצעה, אך אחיותיו נענו להצעה וישבו לאכול.
אלוהים היה מרוצה. ידע שהכין את האדם שינסה הכל.
מאחר וגם כעת הבל לא היה מרוצה.
התקרב מועד הבאת הביקורים לאדוני.
הבל החל מכין את בשרו הטוב ביותר, בעוד שקיין מכין את יבולו
הטוב ביותר.
שניהם הביאו את ביקוריהם, אלוהים שיבח את קיין, אך לא את הבל.
עשה זאת ביודעין שבכך יכעיס את הבל. הוא רצה לבדוק את מטען
הגנים שלו, האם הוא יחזיק בפיתוי.
הבל לא החזיק בפיתוי ורצח את אחיו, ולאחר מכן קבר אותו קבורה
הולמת.
אלוהים לא כעס, אך היה חייב להעניש אותו, הוא גרש אותו מגן-עדן
ולאן ששלח אותו, שלח עמו אישה כדי שיוכל להמשיך את זרעו.
היה "קליק" מידי והם הולידו ילדים.
הם קראו להם: אברהם, גבריאל, דניאל, דנה ורבקה.
אלוהים הרשה להם לקיים יחסים בתוך המשפחה עד הדור העשירי, לאחר
מכן מאגר הגנים שלהם יהיה מפוזר מספיק כדי לגדל ילדים עם
מומים.
גבריאל התחבר עם רבקה, אברהם עם דנה ומאחר ולדניאל לא הייתה
בת-זוג, הוא נהג לעזור לגדל את השדות כדי לא לגרום לחוסר
בגיוון האוכל.
דניאל היה הכי בוגר והסיבה שלא מצא בת-זוג היא בעיקר בגלל שאמו
הייתה כבר מבוגרת מאוד והוא עזר בגידול המשפחה.
בגיל 15, בתור אקט מרדני, ברחו אברהם ורבקה אל היער, כי לא
האמינו בדרכי הגידול של הוריהם. ביער הם חיו מבשר ומהפרות
והירקות שגדלו בטבעיות בטבע. הם בנו בקתה קטנה וגידלו ילדים
חסונים. הם גידלו את ילדיהם בצורה אוהבת ותומכת.
ילדיהם גדלו להיות מוצלחים בכל מה שעשו, הם ילדו 8 ילדים, 4
בנים ו- 4 בנות. הם קראו להם משה, ירושם, גדלי, ברזם, טורה,
שלומית, רטליה וסורנה.
הם שמרו על תאריכים כאשר ישנם 9 ימים בתשוע (שבוע בעל 9 ימים),
כאשר ישנם יומיים חופש. בימי החופש לא היו אוכלים בשר כדי לא
לעבוד קשה והילדים היו יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד
יחזרו הביתה לפני השקיעה.
ברזם וסורנה היו חברים מאוד טובים ולכן היו מסתובבים ביער ביחד
ביום החופשי.
יום אחד הם הגיעו לאזור כל כך חשוך ביער שבקושי ראו אחד את
השני, הם המשיכו הלאה ומעבר למספר עצים ושיחים ראו משהו שהתחיל
נמוך והמשיך עד נקודה שלא ראו בגלל סנוור השמש בעיניים. המבנה
היה מעוגל, חצי שקוף ומרשים במיוחד. על כל המבנה היו שיחים
מטפסים וחיות שונות טיפסו עליהם.
סורנה וברזם הסכימו על כך שיש ללכת לראות את ההר הסימטרי
מקרוב. שניהם היו משולהבים ומפוחדים בו זמנית. הם החזיקו את
חניתותיהם בעמדת קרב.
כאשר היו מספיק קרובים, יכולים היו לראות שחלק מהבניין שקוף,
הם שברו את הדלת וניכנסו פנימה. ההר היה חלול כולו מבפנים, הוא
היה מלא אבק וקורי עכביש.
הזוג החל עולה במדרגות עד הקומה ה- 15, שם היה מסודר ונקי, מלא
בקופסאות מתכת ופלסטיק עם ציורים עליהם, או ציורים סימטריים
אשר היו מסודרים בקו, או תמונות של מאכלים שונים בשילוב של
האוכל והציורים הסימטריים.
המקום היה מבריק. זוג הנערים הצעירים התיישבו על השולחנות
וניסו לעכל את המאורע.
לאחר כחצי שעה, יצאו מספר דמויות מהחדרים השכנים, הדמויות היו
דומות להם אך היו מאוד שעירות עקב חוסר בגילוח.
אחת הדמויות הרימה את כלי ארוך, מתכתי ומבריק וצעקה לעברם בשפה
קלוקלת, רועדת ובו בזמן מאיימת "מי אאתם?? מה אאתם ר-רוצים
מימנו? למ-מה אתם כאן?"
הילדים חדו והחלו לצעוק. הדמות כיוונה את כליה לאוויר, יצא
ממנה רעש רב ונפל קצת סיד מהתקרה מעל. הילדים פחדו יותר וצעקו
אף יותר. לאחר התקרבה דמות אחרת, דומה יותר לאישה, קצת יותר
מסודרת ושאלה בקול אימהי וסומך: "מי אתם?, האם אתם יודעים מי
הוריכם?".
סורנה, שהייתה קצת יותר רגועה מברזם ענתה "הורינו הם הבל
ולואישה, אנו סורנה וזהו ברזם".
"בסדר, אני ג'סי, זהו דיויד בעלי" ענתה האישה, אחר הצביעה על
בנם "וזהו ג'ורג' בנינו" ענתה כיוצאת מידי חובה. "איך שרדתם?"
שאלה בדאגה.
"שרדנו מה?" שאל ברזם, שכבר החל מתרגל לאנשים החדשים.
"את "מלחמת החומר הידידותי לסביבה"?" שאלה.
"הם כנראה לא זוכרים כלום כי נרדמו מהאתר" אמר ג'ורג' בצורה
סולחת ומבינה.
"המלחמה", החלה ג'סי מסבירה "הייתה כלל עולמית, אבל בגלל
המודעות הגבוהה לצורכי הסביבה השתמשו בכלי נשק ידידותיים
לסביבה ושלא הורגים" היא לקחה נשימה עמוקה וארוכה ואחר המשיכה
"לאחר התפתחות כדורי-כאבי הראש ופצצות ר.ב.נ.ג.ל.ב.ש. (ריח
בלתי נסבל הגורם ללכת בכיוון השני), זה פותח למלחמת משככי
כאבים וחומרים מרדימים, עד שאחת המדינות זרקה פצצה שהרדימו את
כל מי שלא היה בבונקרים למספיק זמן שהתחילו להתעכל" היא כמעט
התחילה לבכות אבל נרגעה והמשיכה "אנחנו היינו במשרד הזה רק
בכספת בזמן הפצצה, הטלוויזיה נשארה דלוקה והייתה מצלמה שהראתה
את כל הזוועות שקרו בחוץ, לא העזנו לצאת מאז אבל כשראינו חיות
מתחילות להסתובב בחוץ, חשבנו שיהיה בטוח, החלטנו שמאותו יום,
כל 20 שנה תצא אחת מ- 13 הקבוצות השורדות ויחזרו וידיעו לשאר
אם יוכלו לשרוד, אנחנו הקבוצה האחרונה. את הסיפור הזה שמעתי
מסבא שלי, הוא אמר לנו כל דור שלישי שיעלה 4 קומות למעלה,
כשנגיע לקומה האחרונה ירדו ויקראו לאחרים, לא שמענו מהם עדיין,
סבא שלי לא ידע כמה קומות יש בבניין".
ברזם וסורנה היו המומים, הם לא ידעו האם להאמין לסיפור או לא.
בהתחלה שתקו, לאחר מספר דקות הציעו "אנחנו יכולים לעלות למעלה
ולבדוק האם קרוביכם חיים עדיין או לא".
המארחים הסכימו לרעיון והאחים החלו עולים במדרגות.
הם עלו 52 קומות עד שהגיעו לקומה האחרונה ולאחר מכן לגג. לאחר
כשלוש שעות חזרו אל ג'סי ודיויד וסיפרו להם שכל הקומות ריקות
אבל הם מוזמנים לבוא איתם אל משפחתם.
ג'סי אמרה שיהיה זה כבוד להם והם קבעו עוד יומיים שהם יבואו
לאסוף אותם לארוחת ערב.
האחים חזרו אל המשפחה וסיפרו להם על מעשי היום, המשפחה התלהבה
מאוד כלפי האורחים הלא צפויים.
כעבור יומיים הם קראו למשפחה ואכלו ארוחת ערב, האנשים
האתאיסטים לא ידעו האם הם מדברים בארוחת הערב עם בורים או עם
צאצאים ישירים של הדור החדש של בני-האדם.
האנשים סיפרו למארחיהם את סיפורי בראשית, והמארחים נתנו את
דעתם על הסיפור הדומה מאוד לסיפורם.
לאחר ארוחת הערב המשפחות התאחדו והתיישבו מחוץ ליער ליד
הבניין.
הם בנו משפחות משותפות.

משה ושלומית שהיו גם כן חברים טובים מאוד, הלכו בכיוון אחר בו
התיישבו. הייתה זו ארץ חלב ודבש, אלוהים התגלה להם שם והכתיב
להם את התורה החדשה אשר מבוססת על שגיאות מהתורות הישנות, תוך
כדי חזרה על שוויון וחופש.

לפני הרבה זמן נולדתם אתם! ילדי המאה ה- 21. רציתם שלום אך לא
אהבתם את רעיכם. רציתם חופש דיבור כשהשתקתם את כולם. רציתם
ילדים בריאים כשהרעלתם את עצמכם. רציתם לחיות כשיריתם לעצמכם
בראש.

עכשיו אנחנו פה, אותם אנשים, אך בו זמנית כל כך שונים.
יש כבר שלום בין עולמי. ילדים בני אותה תקופה רק אחר כך. עדיין
ילדים, אך מודעים להשפעת היחיד על החברה בו בזמן שהשפעה תהיה
טובה על כולם.
אין דתות, אך יש אמונה ותקווה.
אף אחד אף פעם לא מרוצה במאה אחוז אבל אנחנו יודעים שמלחמה
אנחנו לא רוצים וזה מספיק טוב.
למדנו מטעויותיכם יותר משאתם למדתם מהצלחותיכם. הרצון האישי
מתערבב עם הרצון הכללי והם לא סותרים. אומנות מפותחת אישית,
מוזיקה, ציור, פיסול, ריקוד, שירה ועוד. אין גבולות בזמן שהם
הכי ברורים.
תגיעו לאיפה שאני עומד ותבינו. אני לא יכול להביע במילים את
היופי הלא קבוע שעומד לפני.

תזכרו אותי תמיד,
           אוהב,
                    ניקולס בן גדיר בן גבריאל בן שלמה בן
רבחיאל בן דמואל בן סבניגד בן רועי בן ברזם בן הבל בן אדם בן
אלוהים.