אם אני היחיד שמדבר בהיגיון?
ברגע בו בקעתי מהביצה, חשתי כי לא נועדתי לפה, נועדתי למשהו
גדול יותר, עצום יותר, אני לא יכול לתת לעצמי להיתקע פה....
הדבר הראשון שראיתי היה ראשה הענק של אמי, היא אמרה לי את הדבר
שרוב הסיכויים הוביל אותי להלך המחשבה שהחיים פה הם דבר איום
ונורא
היא אמרה לי "קוואק"
בשביל כל אחד אחר זה היה דבר מובן מאליו שברווזה תגעגע אל
הברווז הקטן שזה עתה בקע לה, אבל לי זה כלל לא היה ברור, זה גם
לא היה הגיוני, למה היא מגעגעת עליי? מה עשיתי? הו אלוהים, במה
חטא ברווז קטן שהשניה הזאת יצא מהביצה שלו?! הקול הצורם מהדהד
עד היום בראש שלי לפניי שאני נרדם, מלגלג, מיד אחריו כל
הציוצים המזעזעים של אחיי, לא ייתכן שזו היא משפחתי! חבורת
עופות מנוצים בעליי קול גס... אני לא רוצה להפוך לאחד מהם...
לא... אני לא רוצה, לא רוצה!
זה בסדר, אני בסדר, אני חייב להיות בסדר כדיי לגמור את זה,
אסור שיקרה לברווזים אחרים מה שקרה לי...
בכל אופן, מיד לאחר הולדתי חשתי שאני לא כמו האחרים, כאשר כולם
נהגו לשחות בברכה אני הייתי מנסה למצוא פרצות בגדר, כאשר כולם
היו עטים על האוכל שהביאו לנו אני הייתי מנסה להכנס לתוך הבית
ולזכות במשהו מלבד לחם ותירס, זוכה במקום זה בבעיטה אדירה
שכמעט גרמה לי למות...
חיים אומללים אלה, למי שקשה לו להסתפק במה שיש לו ורוצה יותר
מהחיים, מרגיש שמגיע לו יותר מהחיים...
החלטתי לברוח, באחד משיטוטי מצאתי פרצה בגדר וכעת התחלתי לתכנן
את מסע הבריחה, אני אגש לחור - ואצא ממנו, הייתי תמים וגאה
בתוכנית הפשוטה הזאת, לא העלתי בדעתי שהיא לא תצליח.
היא הצליחה בצורה כלשהי, את זה ניתן לומר, הצלחתי לצאת בלי שאף
אחד ירגיש בי, אך לחר כמה צעדים נתקלתי בחתול המשפחה, הוא צעד
לידי, שומר על צעדיי, ידעתי שהוא הולך לזנק עליי, התחלתי לברוח
והוא לכד אותי, ברגע זה התחלתי לגעגע באותו קול צורם שכה
התחלחלתי ממנו ואשר ייצג את משפחתי - את בורותם הנלעגת, חוסר
ההתחשבות, הגסות והנוצות המלוכלכות והדהויות שלהם...
אבל באותו רגע נורא של פאניקה, כאשר הייתי בסכנת מוות, כאשר
ראיתי את כל חיי העלובים עוברים מולי, הם כבר לא נראו כל כך
עלובים, למעשה, נראה היה כאילו שווה היה להמשיך לחיות באותם
חיים עלובים, ולו רק לעוד כמה שניות.
הגיעגוע הקולני והגס שלי הסב את תשומת ליבו של האיכר, שחיפש
חורים בגדרות ומיהר לסלק את החתול.
הוא הרים אותי בידיו המיובלות והאדומות והניח אותי בגסות על
הארץ, מביט בי בשאט נפש וסותם את החור.
כך נגמרה הילדות שלי...
                                         

לאחר כמה זמן שבו שנאתי את עצמי על העובדה שגעגעתי בצורה כה
דוחה החלטתי להשים את חיי קודש למטרה אחת - לגרום לשאר
הברווזים לראות את עצמם כפי שהם, ולרצות להשתנות ולהיות טובים
יותר, כל מה שקיבלתי היה נשיכה מאחד האחים שלי, מלבד זאת שום
ברווז לא העריך את מה שעשיתי בשבילם.
ואז הכרתי את מרי...
מרי הייתה אחת מאותם יצורים עליונים אשר אני ראיתי בהם אלילים
והאחרים ראו בהם בני אדם, וקראו להם כך בבוז, אמרו שהם חבורת
שחצנים ורוצחים, אני לא האמנתי להם, ידעתי שהם משקרים, איך
יתכן שיצור כה נעלה יהיה רע כפי שהם אמרו?
אני הייתי הברווז האהוב על מרי, הייתי הכי נקי, מטופח,
מנומס....
כל השאר היו מגעגעים סביבה, לפעמים גם עליה, אני הייתי הולך
לצידה בצייתנות...
ואז הכל נגמר
מרי הלכה וגדלה, היא התאהבה בעוד יצור נעלה, לפניי יומיים היא
הזמינה אותה לארוחת ערב, ההכנות היום בעיצומן...
אני אחת המנות...
                 
                                   

עצוב להודות בכך, אבל כל אלה שמנסים להוביל, כל אלה שמנסים
לעזור לכולם, כל אלה שמנסים להפוך את האחרים ליותר עליונים
תמיד אלה שנדפקים...