פרק 4 - המלאך
אחרי שיובל גנב חלק ממני, חלק שלעולם לא יחזור, החלטתי שאסור
שבר ידע, הוא לא ידבר איתי יותר בחיים, ואני לא רוצה להפסיד
אותו.
כשהפלאפון הראה לי שבר מחפש אותי, לא ידעתי מה לחשוב - מה
לעשות.. החלטתי שהדבר שהכי טוב לעשות, זה להתנהג כאילו כלום לא
קרה, כאילו הוא לא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה, כאילו כל
היום הזה בכלל לא היה.
"הלו" אני עונה בקול חסר סבלנות
"היי אניה זה אני, בר.. אני ממש מרגיש חרא, כל כך לא התכוונתי
שזה יקרה.. את חייבת לסלוח לי.. אני לא יכול לסלוח לעצמי על
זה.. זה אוכל אותי מבפנים.."
"זה בסדר, קורה לכולנו.. פשוט חשבתי שאתה רוצה את זה, זה פשוט
מאוד הפתיע אותי"
"אני לא יודע מה עובר עלי, ואת ממש לא הראשונה שלי... וממש לא
התכוונתי לברוח ככה.."
"כולנו עושים דברים שאנחנו לא מתכוונים לעשות, זה קורה
לכולנו... זה בסדר.. אל תרגיש חרא"
"תודה, את מזכירה לי למה התאהבתי בך, כל פעם מחדש, אגב..
דיברתי עם יובל, דיברנו על מה שהיה, ושנינו הסכמנו שמה שקרה,
היה בלי כוונה, ושזאת הייתה טעות חד פעמית חסרת משמעות"
"באמת? על מה דיברתם? חוץ מזה.."
"שום דבר מיוחד, אה, כן, הוא אמר שהוא פגש אותך ברחוב..
ושמיהרת הביתה" כשהוא סיפר לי, שהוא יודע שיובל פגש אותי,
הרגשתי איך עולמי חרב, למרות שהוא לא יודע מה באמת קרה,
הרגשתי, כאילו הוא יודע הכל, כאילו הסוד שלי יש לו רגליים והוא
ילך ויספר לו, ואז הוא ישנא אותי.
"הממ כן, כן פגשתי אותו שום דבר רציני" אני מגמגמת.
"טוב, בואי לא נדבר עליו, אני ממש לא רוצה לחשוב עליו עכשיו.."
מסתכלת למעלה, ואומרת תודה.
"אתה יודע, אתה באמת צריך להתחיל לאהוב את אביב (גפן כמובן),
הוא ממש מדהים! אני חולה עליו.. אני כל כך מתחברת לשירים
שלו.."
"אוף את והאביב הזה שלך! תתחתני איתו וזהו! אם היית אוהבת אותי
רבע ממה שאת אוהבת אותו, היית עושה אותי מאושר.."
"אני לא אוהבת אותו, כמו שאוהבים חבר, תרגע, מה אתה מקנא?"
הוא שתק. "טוב אני מבינה שאין לך מה להגיד"
"נכון.. אולי נדבר יותר מאוחר.. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת
חופש קצר אחד מהשנייה, לאור המאורעות האחרונים".
"אני מסכימה" אני אומרת ומנתקת. ניתקתי, אבל הייתי פגועה כל
כך. לא יודעת מה אני חושבת.. אני רוצה אותו או לא? הוא עדיין
אוהב אותי?
החלטתי, שאני לא יכולה להישאר בבית, ויצאתי לרחוב להסתובב -
המטרה, למצוא את עצמי.
ירדתי, והשמש האביבית החמימה של תחילת מאי האירה עלי, וחיממה
אותי בבגדים השחורים שלי.
הולכת ברחובות האפורים של ת"א, מסתכלת על האנשים, בוחנת בודקת,
פתאום, אני כבר לא מוזרה, פתאום, אני לא שונה, פה התמימות
נעלמה ממזמן, פה אנשים ישנים ברחובות, ויתחננו לעודף, פה אדם
מוזר מציע לילדה תמימה סוכרייה, סוכרייה שכשהיא תיפתח, יתגלה
בפניה העולם האמיתי והמסריח. עוד כמה דקות, השמלה הלבנה, תהפוך
שחורה. באותם רחובות צדדים אפשר לראות את העולם האמיתי, אבל
אסור להסתכל לשם ישר לתוך העולם הקשה שבו האפור והשחור שולטים
, פן אבלע לאותו עולם, שמושך כמו חור שחור את כל מה שעובר
בדרכו, רק בהמשך הרחוב,האורות הופכים את השחור לצבעים שמחים -
אופטימיים. מנסים להשכיח את העובדה, שאנחנו הולכים בעצם על
אדמה שרופה.
מבין ההמון בלטה ילדה אחת במיוחד, שהלכה, כאילו ידעה הכל,
כאילו צריכה להעביר מסר חשוב למישהו, הלכה ללא כל פחד מכל
הרחובות הצדדים, והאנשים המוזרים. אותה ילדה שנראתה כמו מלאך,
שהיא הסתכלה לעיניי, ראיתי רק לבן, וכל שאר הצבעים נבלעו
ונעלמו מיד, פתאום הריצפה הפכה לבנה, ונקייה, וברחובות הצדדיים
ילדים משחקים בתמימות ואדם מחלק את סוכריות התמימות לכולם. אבל
גם הילדים נעלמו שהיא הזיזה מבטה, ונעלמה בתוך כל ההמון, בין
מיליוני הצבעים.
ואני ידעתי, ידעתי בתוך תוכי, שראיתי מלאך, כמו בכל הסרטים.
פעם גם אני הייתי תמימה אני חושבת לעצמי, וממשיכה ברחוב. לאיפה
הלכה התמימות? עם מי היא עזבה?
|
