.1

הריצה. רק הריצה. הריצה ותו לא.
קח את עצמך עם הטוסטוס לים, רד במדרגות הארוכות של כיכר אתרים.
שחרר את, הרפה מ- , עשה מתיחות. מתח את כל האיברים שלך, את
הירכיים, את שרירי התאומים, את הלב שלך תמתח. קח נשימה ארוכה
והתחל לרוץ...

רוץ עכשיו, רוץ הרגע. רוץ כי הריצה היא הדבר האמיתי. הריצה היא
האמת היחידה. שחרר את הגוף שלך, תן לנשמה שלך לעוף, תן למלח של
הים להתיז לך על כפות הרגליים. המחשבות יתרוקנו מעצמן. רוץ. אל
תחפש במילים משמעות, חפש אותה בנשימה. שפשף את הנעליים בחול
הרך ובוז לעלילה. אין לעלילה חשיבות כשאתה רץ, מעולם גם לא
הייתה לה. אין לאני שלך עבר, גם אין לו עתיד. לאני שלך יש את
חול הים, את שאון הגלים, את הלחות של שיא הקיץ. האני שלך
בתנועה. הקפד על נשימה קצובה. רכז מאמצים. הבט בחלונות בתי
המלון, נחש התרחשויות, ספור צעדים, הרגש את הגוף שלך, שמע את
השקט המופלא שבתנועה המיומנת.

הריצה מטשטשת את מה שלעולם לא יהיה ברור. האמן לה. מה שלעולם
לא היה ברור, לעולם לא יהיה ברור. הריצה מתכחשת לברור. מה
הברור הזה אם לא הסיבה והתוצאה. הריצה מטשטשת את הסיבה
והתוצאה, מכרסמת את הזיכרון. הריצה אומרת - אין סיבה ואין
תוצאה, יש רק גוף בתנועה, מכאניזמים. הריצה היא המדיטציה
האמיתית. הריצה היא הבריחה הגדולה. תן לזיעה לצאת. תן לדברים
לברוח. בריחה זה טוב. דע את ההבדל בין בריחה למנוסה. מי שלא
בורח, לא רץ. מי שלא רץ אינו חש בהווה. תן להווה להתהוות בך.
הבט בכלבים שרצים על קו החוף. נעץ עיניך בפטמות הזקופות של
האמא שחולפת מולך בהידוס.  אתה חי!

רוץ. זה העיקר.
ברח. מי שנשאר מתכווץ.
דלג מעל האדמה ושוב אליה.
שוב ושוב.


.2

פרננדו פסואה אומר : "תוך כדי טיול חיברתי משפטים מושלמים
שלאחר מכן, בבית, איני זוכר אותם. איני יודע אם השירה שבאותם
משפטים, שירה שאין להסבירה במילים, היא חלק ממה שהם היו, או אם
היא חלק מהעובדה שהם לא היו מעולם."

כזו היא הריצה. הריצה היא הריק שהיה ואיננו. הריצה היא העץ
שנפל ועדיין עומד. הריצה היא זיכרון שאין לשחזרו. רוץ לך בתוך
הריק הזה. גע בו, הרח אותו, משש, שמור על יציבה נכונה, הקשב
לדופק שלך. הדופק שלך הוא חייך. הדופק של פרננדו פסואה הוא
חייו. הדופק. אפשר לחיות בלי נשמה. אי אפשר לחיות בלי דופק.
שנן - הדופק שלך הוא עלילת חייך.

רוץ!
תן לעלילה לעשות בך את שלה.
תן למחשבות להתרכב עם אגלי הזיעה שלך ולעוף עם הרוח מזרחה.
אין מחשבות שראויות להישמר. אין עלילה שמעולם לא סופרה. אין
ספר שאי אפשר לשרוף.
אין.

יש קוונטים. יש חלקיקים שעפים לכל הכיוונים, מסתחררים, ניתזים
במים, בחול, בך. זה מה שיש. כל השאר סיבה ותוצאה. כל מה שהוא
סיבה ותוצאה הוא יציר שלך, של מערכת החינוך, של הצ'יפים הקטנים
שרכשת. אין סיבה לסיבה כי אין התחלה. אין את סיבת הסיבות. יש
אותך. ואתה. אתה כלום. אתה לא כלום. והם אותו הדבר בדיוק. אין
ביניהם שום הבדל. אין בהם שום משמעות. מי אמר שצריך כזאת
לעזאזל? כל מה שצריך זה לרוץ, לשוט עם זרימת החשמל, לתת
לחלקיקים להתפצח על הגוף המזיע תנועה, להביט בכיסאות הריקים של
חוף פרישמן, באישה הזקנה ששוכבת לבדה על כסא נוח כמה דקות לפני
חצות. הזקנה הזו היא אתה, ואתה הוא הזקנה הזו. ככה חושב פרננדו
פסואה. ככה גם אתה.

רוץ.
תן לזרם התודעה להכיל את עצמו.
כל דבר סופו שיתמצה.


.3

משהו קורה כשאתה רץ. משהו אחר.
אתה מרגיש את זה בא. הנשמה שלך מתקמטת. החיוך שלך נמרח.    
אתה מרחף.
עכשיו אתה אתה.

הריצה היא השחרור. הריצה היא ההארה. לא שיש הארה, אף אחד עוד
לא ראה להארה בלבן של העיניים. אבל אם יש, נניח ש, נשער. ההארה
היא הריצה, היא החירות שבריצה.

אני רץ עכשיו. הרגליים שלי עוזבות, מתחככות, עוזבות, מתחככות.
אני מתקדם. אני בתנועה. כל האני שלי בתנועה. המחשבות שלי לא
מסונכרנות, אף אחד לא מפריע לי לחשוב אותן. עכשיו אני כאן.
עכשיו אני אני, כולי בתוך הריצה הזאת ומחוצה לה. מותר לי, הכל
מותר לי עכשיו כשטיפות של מאמץ מרוכז מנקדות את חולצתי. העולם
שלי לא לוגי בעת שאני רץ. אני בז ללוגיקה. הלוגיקה היא הצבא
המשומן של שנות הארבעים המוקדמות. הלוגיקה היא אם כל החטאים.
הלוגיקה היא מותג.

רק אהבה תנצח.
יש אדם שאוהב.
האדם שאוהב ינצח.

עכשיו אני רץ. עכשיו הסתירות הפנימיות מחייכות אליי. עכשיו אני
בז לאקדמיה קפיטריה אקדמיה. עכשיו הגוף שלי מתנקז לנקודה אחת.
נקודה ארכימדית. הדופק שלי הוא הנקודה הזאת בדיוק. כל השאר
מילים. ככה אומר לפחות פרננדו פסואה.

פרננדו פסואה אומר:  "ככל בעלי התשוקה הגדולה, אני אוהב את
העונג שבאיבוד העצמי, מצב שבו סובלים באופן מוחלט מן ההנאה
שבהתמסרות. וכך, פעמים רבות, אני כותב בלי לרצות לחשוב, בשיטוט
חיצוני, בעודי מתיר למילים לערוך לי חגיגות, ואני ילד קטן על
צווארן. אלו משפטים ללא פשר, הזורמים להם אפלים, בזרימה של מים
שניתן לחוש בהם, השתכחות של חוף שבו הגלים מתערבבים ומאבדים את
הגדרתם, הופכים את עצמם תמיד לאחרים, עוקבים בזה אחר זה אחר
עצמם."


.4

הריצה עוברת דרכך ומטהרת. השאיפה. הנשיפה. זרם תת קרקעי של
חמצן שוטף את התודעה. זרם נטול מילים. מילים שנוצרות בזמן
הריצה מתאדות בסופה. צחוק נזירים טיבטיים. מטוס קרב בנסיקה
אנכית. סירת במבוק בתעלות קראלה. גן ילדים הומה אדם. צלצול של
הפסקה גדולה. זיכרונות מטשטשים בתנועה ונשטפים ברוח.

אף אחד אינו זוכר את רגע היווצרותו. את רוב חלקיקי חייו אין
איש זוכר. קוונטים. זיכרון. חוף ירושלים. שני ילדים ואב שרירי
משחקים בכדור. שברירי מציאות. תמונות. נערה עם חזה שטוח צועקת
בפלאפון. דופק. ויתור למילים.

אני רץ.
הקצב שלי אינו מהיר אך גם לא איטי במיוחד.
מה שהגוף נותן, אני לוקח.
יפו מכושפת מפנה לי את גבה.
סיבוב. מחצית הדרך.
הדרך היא הבחירה החופשית.
התוצאה אינה משנה דבר.


הריצה. המרחב שהריצה מאפשרת. הריק שנפרש. המילים נטולות הסדר.
קצב חליפת המחשבות. כל מה שיש בריצה הוא אתה. הריצה היא ההפך
הגמור של המטאפורה שלה.  הדימוי של הריצה מחורבן. צריך להוציא
חוק נגד הדימוי הזה!  הדימוי של הריצה הוא האנטיריצה. הריצה
אחר הדבר הגדול הבא היא האנטיריצה. המרוץ לזהב, תעשיית
האשליות, האושר הנכסף - הם האנטיריצה. והאנטיריצה היא הבהלה.
אל תיבהל. אין סיבה מוצדקת לבהלה.  אין סיבה. מה שיש אינו תלוי
סיבה. מה שיש קיים. זה אמור להספיק.

רוץ!
תן לעייפות לחלחל בך.
חשוב מילים. תן להן לחשוב אותך.


.5

הזרימה השרירותית של הלך המחשבה -
חול הים שליד הבית שלך הוא הבית שלך.
כל העולם במה. כל העולם הווה. כל העולם דופק.
איש אחד מליסבון - פרננדו פסואה.

פרננדו פסואה אומר : "לחיות משמעו להיות אחר. אין אפילו אפשרות
להרגיש אם אתה מרגיש היום כפי שהרגשת אתמול : להרגיש היום את
אותו הדבר שהרגשת אתמול - אין הדבר ראוי להיקרא 'להרגיש', אלא
שאז מדובר בזיכרון של מה שחשת אתמול הקיים היום, כלומר משמעו
להיות היום המת-חי של מה שהיה אתמול החיים האבודים."

הריצה היא היום. הריצה היא הרגע. הדקה הבודדה. השנייה. שקית
הניילון שנזנחה. אורות המרינה המתקרבת. נעלי ההתעמלות שלי. כלב
גדול עם חיוך ערמומי. אני חושב מילים שמייד כבר לא אחשוב אותן
יותר. אינני זוכר דבר. כל שיוותר ממני בקרוב הוא הלך מחשבה.
הריצה היא המרחב העצום שנפתח מולי ומאפשר לי לאבד את עצמי
בתוכו. אני נאבד. התנועה האיטית, המדודה, האני נטול העכבות.
אני נותן למילים לעשות אותי. אלה המילים שלי. למילים שלי אין
עלילה. המילים שלי הן הדופק. המילים שלי הן שתיקתי.

הריצה היא המילה הדינאמית, חסרת המובן.
הריצה היא היצירה.
היצירה היא אוסף מילים.
המילים חסרות חשיבות.


.6

"אני בגודל של מה שאני רואה...

 משפטים כאלה שנראים כצומחים ללא רצון כלשהו שאמר
 אותם, מנקים אותי מכל המטאפיזיקה שאני מוסיף לחיים
 באופן ספונטאני. לאחר שאני קורא אותם, אני ניגש לחלוני
 שמעל לרחוב הצר, מביט בשמיים הגדולים ובגרמי השמיים
 הרבים, ואני חופשי בזוהר מכונף שהרטט בו מרעיד את כל
 גופי."
                 (פרננדו פסואה / ספר אי הנחת)

אני מסדר נשימה. הליכה. עצירה. הריצה כבר איננה. אינני זוכר
דבר ממנה. הזיעה היא עדות אחרונה למה שאני. אני הלך מחשבה.
אני ילד שעון על שובר הגלים. אני אור הירח החיוור. אני נהג
הטרקטור העייף שמוחק את שרידי היום החולף. אני מדרגות
ארוכות לכיכר נטולת אתרים. אני נסיעה. אני מנעול שנפתח. אני
חדר. אני שולחן עץ שרוט. אני עט מנסה לשחזר את שאינו ניתן.

אני עט מנסה לשחזר את שאינו ניתן.


אני בגודל של מה שאני רואה.
תודה לך פרננדו פסואה.
אני חי!