ואני? אני כבר התרגלתי לתא שלי. התרגלתי גם לישון בישיבה,
לאכול מתי שמאכילים אותי דרך חריץ קטן. אפשר לחשוב שאני
בגולני. מה אני כבר צריך לעשות? לשבת על התחת ולנוח. לפני
שהתקרה התמוטטה עבדתי בבונקר מתחת לאדמה, צבאי כזה. טכנאי.
ולפני שהספקתי להכיר את כולם, רק קפצתי לרגע לשירותים, והופ -
התקרה התמוטטה. אנשים נהרגו, אני יודע, אז סתמתי את הפה לאיזו
תקופה, תגיד תודה ששרדת במזל כזה, בדיוק הולך לשירותים כשהתקרה
קורסת, אני יודע. אבל כשהתחלתי להיות ממש רעב, התחלתי צועק
'הצילו'. בהתחלה בשקט, אבל אחר כך הרעב צעק מבטני, דרך סדק
יחיד שהוביל החוצה. וכל צוותי החילוץ התחבטו איך לחלץ אותי,
ודחפורים כבר הגיעו, אבל, כמסתבר, המהנדסים החליטו שזה יעלה
איזה מליון דולר או משהו, ושעדיף למצוא פתרון חלופי. אז
בינתיים עברה איזה שנה או משהו, וכולנו התרגלנו. אני התרגלתי
לישון בישיבה, והחיילים בבסיס התרגלו לעוד תורנות יומית -
להאכיל את הרב"ט בתא בבונקר הישן (5 חודשים לסמל, יא מנייק).
ולי? האמת היא שאין לי בכלל נקיפות מצפון. לא יהרוג אותם
להאכיל אותי מדי פעם, אפשר לחשוב כמה זה כבר קשה, אנשים
נהרגים, אתם יודעים, אפשר לחשוב שהם בגולני. |