יואב

אני שולף מהארון חולצת פסים ירוקה. מיישר אותה קצת, הופך אותה,
ולובש אותה ברישול. מסתכל על עצמי במראה בעיניים כבויות. מדליק
סיגריה, מהירוקות האלה, "טיים", מוצץ את הסיגריה ותולה אותה
בזווית הפה.
"איפה לעזאזל תקעתי את המפתחות שלי?" אני חושב לעצמי ולא
מצליח להבין למה כשהכול בבית שלי מסודר - אני לא מוצא כלום.
רוצה לצאת כבר מהדירה המסודרת מדי הזאת, מאז שאלה כאן היא
מתעקשת על עוזרת פעמיים בשבוע, "אתה חי כמו בהמה" היא צוחקת
בפניי בכל הזדמנות, אלה בכלל ישנה, היא הרגישה לא טוב היום.
חייב לצאת מהדירה המסודרת מידי הזאת. אלה שונאת שאני מעשן
בבית.
האוויר ברחוב קר וצונן, ואני מגחך לעצמי כשאני חושב על הטיפשים
האלה ממזג האוויר, שכול הזמן רק מספרים כמה שהשרב מתקרב. "שרב
בתחת שלי" אני חושב לעצמי תוך כדי הליכה, ולא שולט במראה הזה
שקופץ לי מול העיניים של הישבן של אלה כשהיא מחליטה להסתובב לה
בבית בתחתונים וגופייה.
ואני נזכר פתאום בתוכנית הרדיו ששמעתי באוטו בדרך חזרה הבייתה
מהעבודה. איזה ורדה משהו אחת, פסיכולוגית או משהו, עונה לכל
מיני זיבולים שאנשים משועממים שואלים אותה. אז היא קראה פקס של
איזה אחד, בן ארבעים ככה, אבא לילדה בת חמש עשרה, שכתב לה
שכשהבת שלו מסתובבת בבית בגופייה ותחתונים הוא מרגיש שלא בנוח,
והוא תוהה לעצמו האם הוא נורמלי. אז הורדה הזאת אומרת לו שזה
לגיטימי לגמרי להרגיש לא בנוח כשאיזה כוסית בת חמש עשרה
מסתובבת לו בבית חצי עירומה. וזה לא משנה שזאת הבת שלו. הרס
אותי. לגיטימי לגמרי היא אומרת לו...

דפנה

"שיט", אני מקללת ומתאפקת לשמור על טון נמוך. המפתחות האלה...
בכל פעם אני חושבת לעצמי שאני צריכה לתקן כבר את המנעול, לקרוא
לאיזה בעל מקצוע שיעשה משהו עם הדלת הזאת, שלפי מצבי הרוח שלה
היא מחליטה אם להיפתח או לא. הפעם היא החליטה לא להיפתח.
וזה כבר תשע בערב, ואני הרוסה מעייפות, היו היום כל כך הרבה
אנשים במשרד שחשבתי שאני לא אצא משם לפני שמונה בערב. וכמובן
שצדקתי.
העיניים שלי כמעט נעצמות מעצמן, אין לי מושג איך הצלחתי לנהוג
את כל הדרך הביתה בלי לדרוס איזה חתול, הנעלים שלי מאיימות
להתבקע בכול רגע נתון והחליפה המחוייטת שכל כך התאמצתי לגהץ
בקפידה בבוקר נראית עתה כמו ים סוער.
אין לי ברירה. אני מצלצלת בפעמון הדלת, מתחננת שיואב יהיה
בבית, ואם אפשר שגם יעשה משהו לאכול. צילצול אחד, שני
צילצולים, שלושה, ארבעה... הוא לא בבית. או שהוא ישן בעצם.
אני עומדת מול הדלת התקועה, חוככת בדעתי מה בדיוק עליי לעשות.


אלה

מה בסך הכול ביקשתי, מה? קצת שקט? טיפה מנוחה? קצת לנוח אחרי
שהקאתי את נשמתי כל הבוקר אלוהים יודע ממה? אבל לא, היא מתעקשת
לצלצל איזה מיליון פעמים בדלת עד שמישהו יפתח לה. אני לא קולטת
- אין לה מפתח? היא שכחה אותו? ממש לא מתאים לה לשכוח, בחורה
מסודרת שכמוה... הצילצולים נפסקו, ופתאום אני קולטת שכנראה
שבאמת יש פה איזה שהיא בעיה אחרת למה שאני פשוט לא אקום ואפתח
לה?
ובמין בגרות מאולצת שכזו אני מקימה את עצמי מהמיטה שהיא אפילו
לא שלי, מדליקה את האור, מעיפה מבט חטוף במראה וקולטת שאני
נראית כאילו מישהו גירד אותי מאיזו מחבת ואני רק שאריות של
חביתה או משהו כזה. מאוסה שכמוני, מאז שאמא מתה אפילו כמו בן
אדם אני לא נראית, והולכת לעבר הדלת לפתוח לאותה מישהי שאמורה
הייתה להיות האמא החדשה שלי החל מלפני חודשיים.

יואב

בהתחלה כשאמרו לי שהיא מתה, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא מה
לעזאזל קורה עם אלה. שנתיים שלא הייתי בקשר עם הילדה הזאת,
הילדה שלי, ופתאום אני מודע לזה שאמא שלה, אישתי, מתה. מה קורה
עם אלה?
המחשבה הזאת לא הפסיקה לטרטר לי בראש, לא מפסיקה.

דפנה

היא פותחת את הדלת. היא נראית איום ונורא, כל השיער פרוע,
שקיות כהות ושחורות מתחת לעיניים, היא רזה מאוד, שדופה כמעט,
ואין זכר לאותו היופי הנשקף מן התמונות שלה, אותן התמונות
שיואב הראה לי בזמנו. אני זוכרת איך הוא פתח את האלבום
בחגיגיות ואמר לי בגאווה: "זאת אלה, הבת שלי, תכירי". ואני
חשבתי לעצמי למה לעזאזל הוא מכיר לי אותה דרך תמונה, איפה היא,
מה קורה איתה בכלל. מה קורה איתו בכלל. הסתכלתי עליו במבט
משתאה ואמרתי שהיא נראית יפה מאוד. התמונה צולמה שנה וחצי קודם
לכן, כשהיא הייתה בת 15 בערך. עיניים חומות גדולות ושיער
שאטני, בהיר, חלק וארוך מאוד.
"היא דומה לאמא שלה", הוא אמר פתאום, והשפיל את מבטו כאילו שזה
מה שיוכל לכסות על הרעד שבקולו.

אלה

היא קצת מופתעת לראות אותי במצב הזה, רואים את זה בעיניים שלה.
בכלל, מרגישים שהיא מוטרדת מהנוכחות שלי בבית, כאילו שתפסתי לה
את מעמד האישה היחידה שהייתה רגילה לקבל במשך כמעט שנה. ואולי
אני סתם מקטרת.
אני יודעת שאמא היא זו שבחרה להתגרש ממנו, מאבא. "אני מרגישה
מנוונת" שמעתי אותה אומרת לו באחת השיחות להן צותתי באופן
קבוע. והוא, כמו תמיד, קיבל את זה, פשוט קיבל. כן - הוא ניסה
להבין, וכן, הוא ניסה לשכנע ולהסביר ולהתנצל ולהבטיח, אבל הוא
מעולם לא ניסה פשוט לא להיות כנוע כל כך. פעם אחת לבוא ולהגיד
לה שככה לא עושים, שאין כזה דבר לקום יום אחד בהיר ולהחליט
שסוגרים את הבאסטה. שיש לה מחוייבות, אליו ולילדה המשותפת
שלהם, שגם ככה היא קצת מסובבת גם בלי כל הבלאגן הזה מסביב. הוא
אף פעם לא כעס, אף פעם לא הביע מורת רוח או סתם אכזבה, אף פעם
לא התעקש על העקרונות שלו, אף פעם לא... אף פעם לא ניסה באמת
להשאיר אותה שם.

יואב

אז מסתבר שהיא גדלה והפכה לגברת. אני זוכר שראיתי אותה ביום
הנורא ההוא של התאונה, כולה קפואה, שותקת בדומיית מוות, עוטפת
את עצמה בחומה בלתי חדירה של שתיקה. שבוע היא הייתה ככה, כל
השיבעה. ואני לא ידעתי מה לעשות. היא בקושי אכלה, בקושי בכתה,
בקושי הוציאה מילה מפיה. בקושי נתנה לעצמה להרגיש. היא הייתה
נראית כמו דמות אבן באותה התקופה, בובת חרסינה יפה ושברירית.
דיברתי עם דפנה, אולי לקחת את הילדה לפסיכולוג, לך תדע - אולי
אפילו תרופות פסיכאטריות, אבל דפנה אמרה שזאת החלטה שלי. שהיא
לא יכולה להחליט במקרה כזה מה טוב ומה רע. אני זוכר היטב את
המילים כחקוקות באבן: "זאת הילדה שלך שנהרסת פה,לא שלי."

אלה

"את יכולה להיכנס, זה גם הבית שלך את יודעת..." אני אומרת בקול
מונוטוני ומפנה את הכניסה. היא נכנסת בצעדים מדודים, כאילו
פוחדת להפריע למשהו שהוא כל כך אטום שכבר במילא אי אפשר
שיפריעו לו, והיא מעצבנת אותי בזהירות הזאת שלה, "אני לא ילדה
אוטיסטית!" בא לי לצעוק לה אבל כנראה שמבחינתה ילדות שאמא שלהן
מתה זה סוג של אוטיזם ואני מחליטה שבמקום לצעוק אני פשוט אפנה
לה את הדרך ושהיא יכולה להמשיך במשחק ה"רק על הקווים" שלה -
אבל בלעדיי.
ואני מסתובבת והולכת למטבח, ופותחת את המקרר ויש שם המון כלום
ואני תוהה איפה אבא לעזאזל והאם הוא הלך במקרה ממש לעשות
קניות. אז אולי אמא הרגישה מנוונת, אבל לפחות אוכל במקרר תמיד
היה.

דפנה"

"את רוצה משהו לאכול?" אני שואלת בקול שקט בעודה תוקעת את הראש
שלה בתוך המקרר. ועוד קודם עמדתי מחוץ למטבח, ובחנתי את הגוף
הרזה הזה, הצנום, גוף שאמור להיות עכשיו בשיא בשלותו והוא נראה
כמו קליפה מקומטת ומרקיבה. היא מתרוממת באיטיות, אפילו לא
מסתובבת אליי ושואלת בקור-רוח: "איפה אבא?".

יואב