בדרך למדבר, האבק מכה בחלונות האוטובוס, והכל שם במדבר הזה
אפור, דהוי. מוזר שאת כל כך מזכירה לי את המדבר, כי הרי אני
שונא את המדבר ושתינו תמיד הסכמנו שחול זה אימת המין
האנושי...אמרנו  פעם הרבה דברים, ורובם באמת נשכחו. החול בדרך
למדבר משתנה תמיד, ולעולם אינך בטוח בין דז'ה וו לבין סתם
דימיון זהה בין החוליות שמולך, שוב כמונו. כשמילמלת לי באיטיות
את "שיר אהבה בדואי" בקול השבורשובר שלך צחקתי ואמרתי לך שאני
לא אעריך שיער ואנדוד ממך, וכנראה שזו לא אירוניה, ושכבר אז
ידעת אותי. עולם אין סופי של חולות ללא מקום של צל, ושמש קודחת
מונעים ממני להרדם. אולי בעצם זו את. כשלתי בניסיונות שלי
ליצור מגע, ולא הצלחתי להתנתק. אני פה בגללך כי דחפת אותי
לאוטובוס ושהסתובבתי להפרד כבר לא היית שם, ועכשיו נותר לי רק
לקוות להזות אותך שוב, ואולי לבקש עזרה שוב. אנחנו אמורים לרדת
מהאוטובוס בקרוב, ואני מפחד שאני אאבד את התחושה, או אולי את
הרצון. בכל מקרה אני יאבד משהו. אני לא יודע מה אני עושה על
האוטובוס האין סופי הזה, שנוסע דרומה עוד ועוד, נדמה כלא עוצר
לעולם ושום נוסע לא עולה או יורד. פעם אמרת לי שבמדבר יש
תחושות ונופים שמושכים אותך להשאר לנצח, או למות מה שבא קודם.
את צדקת. לפתע אני מתעורר מההבבעה הקפואה שלי ולוחץ במהירות על
כפתור האוטובוס, יוצא אל מסדרון האוטובוס ורץ אל היציאה,
ואילולא הייתה שם מישהי, שאמרה לי בעדינות "שכחת את הכובע"
ונותנת לי אותו, יכול להיות שהייתי שוב איתך.