אני לא מאין שאושר אפשר ללמד. או ללמוד. ובכז:

התפיסה שלי של אושר אומרת בבסיסה דבר אחד פשוט: נאמנות מוחלטת
למי שאני באמת. לדעת להגיד מה עושה לי טוב. לדעת להגיד מה עושה
לי רע. לדעת להצביע על בעיות שלי עם האנשים שסובבים אותי
ולהיות מסוגל לסנן מערכות יחסים שמזיקות לי. למצוא באילו תנאים
אני מתנהג בטבעיות, ובאילו תנאים אני לא מתנהג בטבעיות. לא
להתנהג בטבעיות משמעו לנסות להתנהג כמו מישהו אחר, לנסות למצוא
חן בעיניי הסובבים אותי, לנסות להתחבב על מישהו בכך שאני מנסה
לקלוע בהתנהגותי למה שנראה לי שהוא יאהב או יעריך.

חשוב להבדיל בין שמחה לאושר. שמחה היא הרגשה. היא דבר נקודתי.
אני יכול להיות שמח עכשיו, ומחר לא. שמחה נובעת מדברים שקורים
לי. מהחברה שאני נמצא בה באותו רגע. ממעשה שאני עושה. ממצב רוח
טוב. אושר הוא מצב. הוא לא מושפע מדברים חיצוניים כמו שמחה.
הוא נובע מבפנים. ניתן להיות שמח אך לא מאושר וניתן להיות
מאושר אך לא שמח, כי אושר הוא מצב אבסולוטי, ושמחה היא דבר
נקודתי ונסיבתי.

ההפך מאושר הוא אומללות. אומללות היא לא בהכרח דכדוך או עצבות
או דיכאון. אומללות יכולה להיות גם סתמיות. ריקנות. כל דבר
מלבד אושר. אם החיוך שלי ושמחת החיים שלי מופיעים רק לפעמים אך
לפעמים לא - משמע שמשהו לא מתקתק. משמע שאני לא מאושר. בכדי
להיות מאושר עליי להסיר בפני עצמי את כל המסכות ואת כל העטיפות
שיש עליי ולדעת למה אני לא זה ששולט במצב רוח שלי תמיד. למה
אני נותן לדברים חיצוניים לקבוע לי. למה כשאני נעצב אני נעצב.
למה כשאני מרגיש בודד אני מרגיש בודד. הכלי הטוב ביותר שלי
לדעת את הדברים האלה עליי הוא ביקורת עצמית. אם אני לא מאושר
אני צריך להעמיד את עצמי למבחן בכל פעם שאני נתקל בסיטואציה
שבה אני לא מרגיש כמו בבית. שלא כיף לי. אני צריך לדעת להבין
מה בי לא מתחבר עם מה שקורה לי. בצורה הזו אני אדע לסכם לעצמי
כל יום עוד ועוד פריטים לרשימה של הדברים שאני צריך להתמודד
אתם.

ישנם שלושה שלבים שצריך לעבור לאחר שמניתי בפני עצמי את רשימת
הדברים בי שמפריעים לי. ראשית צריך להבין את משמעויות הדברים.
למה תכונה מסוימת שלי שמפריעה לי קיימת בי. מה במהלך החיים שלי
גרם לי להפוך לכזה. איזו השתלשלות עניינים גרמה לכך. האם
נכוויתי בעבר ע"י קשר שהייתי חלק ממנו, ע"י אירוע בילדות, ע"י
היחס שתמיד קיבלתי מהסביבה שלי או שזהו אופי מולד שטבוע בי.
משמעות הדבר היא נבירה בתוך עצמי כדי לרדת לשורש הבעיה. השלב
הזה הוא חשוב, מתבקש ומצריך משמעת וביקורת עצמית מאוד נוקשות
ובסופו מוביל למסקנות מתבקשות לגבי שינויים שצריך לערוך.
בהתנהלות הפנימית שלי. בתעוזה שלי. בהתייצבות שלי מול אנשים
מסוגים שונים. זה מוביל לשלב השני - פעולות מעשיות לשיפור
המצב. כדי להיות מאושר צריך לעשות בפועל דברים על מנת להיחלץ
מתחושת הקיבעון. אם מצאתי לדוגמא שאני חסר בטחון בחברת אנשים
מסוימים, אני יכול להחליט ללמד את עצמי בכוח להיות בעל בטחון.
בכל פעם שאני מוצא את עצמי מרגיש קטן או לא מספיק טוב ביחס
לאנשים שאני אתם אני יכול להכריח את עצמי להתבלט. לפעול נגד
הבעיה. לעקוף אותה. להתעלם ממנה, וכך, עם הזמן, להתגבר עליה.
שלב זה הוא קריטי וחשוב שיתקיים, אך המציאות (מניסיוני) מלמדת
שפעולות נגד מי ומה שאני הן חסרות כיסוי ועל כן ייכשלו. למרות
שכאן לרמות את עצמי בא בכוונה טובה של שיפור המצב - עדיין זהו
חוסר נאמנות לעצמי, וכשכזה הוא מוביל לאומללות שהיא ההפך
מאושר. שלב זה חשוב בכ"ז מכיוון שתחושת העשייה למען עצמי היא
מנוף רציני להמשך העבודה להשגת אושר אמיתי. השלב השלישי הוא
החשוב ביותר והוא קבלת החלטות שיישנו את חיי. יישנו את מצבת
האנשים שאתם אני מסתובב, ישנו את מקומות הבילוי שבהם אני
מסתובב וישנו את היחס שלי לאנשים.

הנחת יסוד בדרך לאושר צריכה להיות שאנשים צריכים לאהוב אותי אך
ורק בגלל מי שאני באמת. אם אני ציני ומצחיק כשאני עם מישהו אבל
אף פעם לא מראה מי אני באמת ולא מדבר על הדברים שמטרידים אותי,
שמכעיסים אותי, שמפריעים לי או שמשמחים אותי - הרי שאף פעם לא
הייתי עצמי ליד אותו מישהו. כדי להיות מאושר אני צריך להיות
עצמי ליד אותו מישהו. ייתכן שכשאעשה את זה הוא לא יאהב יותר את
מה שהוא מקבל, אבל משמעות הדבר היא שהוא לא אוהב את מי שאני.
אם באמת זה המצב עדיף לקטוע את מערכת היחסים עם אותו אדם מאשר
להמשיך אותה, כיוון שהמשכה מותנה בהיותי תחת מסיכות ועטיפות
וזהו דבר שמונע ממני את האושר שלי. אם אותו אדם יקבל אותי כמו
שאני אז הרווחתי. אם הוא לא יקבל אותי כמו שאני ואני נאלץ
לשנות את יחסיי אתו, אולי אפילו לנתקם - אז לא הפסדתי. זו טעות
לחשוב שבמצב כזה אני המפסיד.

דבר נוסף בהקשר הזה הוא לדעת תמיד מה אני רוצה, ולעמוד על כך.
אם לדוגמא נגררתי לקשר ידידותי עם בחורה שבעצם אני נמשך אליה -
אני צריך לדעת שזה המצב ולא להמשיך להיות ידיד שלה. אחרת זו
אומללות. אני צריך לעמוד על מה שאני רוצה ולא להסתפק במה שאני
מקבל. להשיג דבר מה בכוח היא לא האלטרנטיבה של לא לקבל מה שאני
רוצה. חס וחלילה. האלטרנטיבה היא לא להמשיך לקיים קשר שאני לא
מקבל בו מה שאני רוצה. משמעות הדבר היא נאמנות מוחלטת לרצונות
שלי. כלומר - נאמנות מוחלטת למה שאני. חתירה לאושר. הרצונות
שלי ואני הם אותו הדבר. ביטול של אחד מהם משמעו ביטול השני
גם.

פשרה על דבר שמהותי לי היא אומללות. צריך לברוח מפשרות כאלה
בכל מחיר. גם במחיר פגיעה באחר. הדרך לאושר היא לשים את מה
שאני לפני כל דבר אחר בעולם. להעמיד את עצמי תמיד במרכז. חשוב
להבין שמה שאני רוצה הוא מה שאני. כולנו בעלי יכולת הבנה
ותפיסה של מה טוב ומה רע. מה שאני באמת רוצה, בכל תחום בחיים,
מושפע/נובע מהתפיסה שלי של מהו טוב ומהו רע, ולכן אין דבר שאני
רוצה באמת שיכול להיות רע מספיק על מנת שאני לא אשים אותו לי
למטרה מרכזית ולא אשיג אותו. גם במחיר פגיעה ו"דריסה" של אחרים
על חשבוני.

אנשים מאושרים מקרינים שמחה גדולה והשמחה הזו היא דבר מידבק
אבל להסתובב עם אנשים מאושרים לא יגרום לי אושר מעבר לזמן שבו
אני אתם. אושר צריך לבוא מבפנים. אושר הוא דבר שאני מזמין בכך
שאני נאמן לעצמי, לרצונות שלי ולאופי שלי. על מנת להגיע לאושר
ייתכן ואני אצטרך לשנות את כל אורח חיי. מהעבודה שבה אני עובד,
דרך האנשים שאותם אני מחשבים כחברים ועד למעשים שאני עושה. וזה
מתחיל קודם כל בגישה. והגישה היא נאמנות מוחלטת למי שאני באמת.