עכשיו שאני אלמן את בטח לא זוכרת מי אני.
זקן, כן הזדקנתי .
את נשארת צעירה.
אבל את היית האהבה הראשונה שלי . זה היה ברור שתמיד אזכור
אותך,במיוחד שאזכר בך אחרי כל פרק שאלמד על אהבה.
הפרק למדתי שלא משנה עד כמה אוהב , אותך אוהב יותר.
אבל עכשיו זה מאוחר מידי. את כבר לא כאן, היא כבר לא כאן.
גם אני אלך עוד מעט.
כל העולם הזה מעוות אני אומר לך.
והדבר הכי נורא, זה שהכל קורה פה כל כך מהר.
המהירות שכל כך אהבתי הפכה למטרד.
ככה זה כאן , הכל נוזל בין האצבעות של הידיים .
כנראה שאני יצטרף אלייך בקרוב.
את אוהבת אותי?
תתני לי הזדמנות?
תסלחי לי ?
אני לא יודע אם לבוא עכשיו או לחקות.
אני כל כך בודד ואני כל כך רוצה לחבק אותך.
למה הייתי כזה טיפש?
למה?
                       

באמת שלא יודע מה עבר עלי באותו היום
מפתאום הלכתי לבקר אותה ?
אישתי פאקינג נפטרה!
חיי נישאין של ארבעים ושתיים שנה שיקרת.
אני מודהם מעצמי, מה עשיתי איתה ?
למה לא מתתי לבד וזהו?
יכולתי להיות מהזקנים הבודדים שחיים עם החתולים שלהם. שמתים
פתאום ואף אחד לא יודע, אולי השכנים,אבל רק אחרי שריח הגופה
חסרת החיים מגרד באפם.
אני יכול לעשות את זה עכשיו.
או שאני יוותר על זה .
חייתי מספיק ואני רוצה להצטרף אליה.
חבל שלא הלכתי איתה.
זה לא היה שווה את יסורי המצפון, את הסבל והגעגועים.
הייתי צריך ללכת איתה.
אני ילך עכשיו.
אני יעשה את זה עכשיו.
                     

כמה ימים אחרי זה הדבר היחידי שהפריע לשכנים היה טלוויזיה
שדלקה באמצע הלילה .
השכן דפק בדלת אבל אף אחד לא ענה.
הוא דיבר עם כמה שכנים ושאל אם גם להם הטלוויזיה מפריעה.
אחרי חודשיים וחצי פרצו את הדלת וגילו אותו שוכב על הספה בסלון
בלי רוח חיים.
חשבו שהוא מת מזקנה.
רק אחרי ניתוח הגופה גילו שהוא בלע יותר מידי כדורים.
לא הייתה לו משפחה שבאה לבדוק מה קרה .
לא היו אנשים שביקשו אפילו את מה שהשאיר אחריו.
הוא מת וכאילו לאיש לא היה אכפת.
כנראה שלה היה אכפת , אם היא הייתה כאן.
ואולי עכשיו הם ביחד, שם.