זה בלי ספק הדבר הכי קשה שעשיתי. והולדתי ילדים, ועבדתי כמו
חמור בתקופת האינפלציה של 82', והייתי מ"פ בגולני, בתקופה
שלרוץ על הג'בלאות לא נקרא 'מסע כומתה', ומסע כומתה אמיתי לא
היה נגד פקודות מטכ"ל. אני מדבר על תקופה שאנשים עוד הסכימו
לתרום משהו למדינה שלהם, קצת זיעה, קצת דם, ולא התבכיינו או
שיחקו את עצמם חולים כדי להשתמט. לעזאזל, בתקופה שלי העדפת
למות בתאונת דרכים מאשר לא להיות לוחם.
והנה אני עכשיו, בנאדם מבוגר וקשוח, עם חריצים במצח מדאגה
וחריצים בידיים מעבודה וחריצים בנשמה מעייפות, הופך גרוטאות
מתכת חרוכות בנסיון למצוא משהו, משהו שלא קיים. את חתיכות הבשר
שהיו הבן שלי מיכה (זה כל כך קשה) כבר הוציאו חסד-של-אמת.
והחסד-של-אמת האמיתי באמת, היחידי שיכולתי לחשוב עליו, הוא
שיחזירו לי את הבן שלי, ככה, שיסע טיפ-טיפה בזהירות במאה מטר
האחרונים שלו. כולה כמה שניות אחורה, מה קרה לכם, הייתי מ"פ
בגולני, תעשו איזה חסד של אמת, אפילו של שקר.
התעוררתי מהמחשבות חסרות הטעם. כבר מזמן הבנתי שאין לי את
הלוקסוס להכנס למרה השחורה, חרצתי את זה למוחי עוד בימים שאשתי
זכרונה נפטרה ונשארתי לבד עם מיכה, נקרע בין הורות לעבודה,
מעמיק את החריצים בגב (2 פריצות דיסק ובלט), מעמיק את החריצים
במיכה, עובד עליו קשה, שילך בדרך הישר, שלא יסטה. ועם כל
העבודה הקשה שלי הוא סטה, סטה כל חייו הקצרים (זה כל כך, כל כך
קשה), סטה מבית הספר, סטה מהמושב, סטה להיות
פקיד-משתמט-נקבה-ג'ובניק-כל יום בבית, סטה מכביש אשדוד-ת"א
בשתים לפנות בוקר, ונשארו רק חריצים במתכת, חריצים בפס ההפרדה.

ואני מחפש לי בין ההריסות, מקווה למצוא מה שלא היה ברכב מעולם.
זה טפשי, אני יודע, אבל לא מבין - אם זה יכול להעביר בנשמה
החרוצה הזאת ולו חריץ של אור  - ובדמיון שלי אני רואה איך אני
הופך את הקרבורטור, ומתחתיו נמצאת הקופסה השחורה שבמקרה החליטו
להתקין בפיאט פונטו 87' הספציפית של הבן שלי, ובה הוא יגיד
(די, זה קשה, די) איך שכל החיים חרצתי בו עד שהוא נשבר, ושהוא
מעדיף למות בתאונת דרכים מאשר לא להיות לוחם.