חודשים של תסכול, חודשים של המתנה, של התמודדות, של השלמה או
נסיון להשלים עם מה שקרה. של לנסות ולענות לעצמך על השאלה -
למה אני? - ולהשיב בדממה מביכה. ושוב לחזור לישון, להתאכזב
שהכול לא היה סתם חלום, להבין את זה ברגע שאתה מתעורר, אבל
למעשה אתה לא ממש בטוח אף פעם, כי אתה לא ממש ער אף פעם, העולם
התהפך בלילה ההוא ומאז לא חזר, המחשבות שלך לא צלולות במאה
אחוז בגלל התרופות, שום דבר לא הגיוני. אפילו עכשיו אני לא ממש
בטוח שאני ער. ואני מנסה להעמיד את השאלה במבחן המציאות,
בשתיקות המועטות של האחיות או החובשות, שבשבילן זה סתם עוד
יום, בשבילן זאת המציאות הערה שתמיד אפפה אותן - כאילו מפריד
בינינו קיר שקוף, אטום לקול. ובמרווחים הקצובים בין הקשקושים
שלהן הייתי מקשיב מרחוק לים, לגלים - נדמה לי שהחושים שלי
התחדדו במעט - מדהים איך שאני יכול לשמוע את הים, להריח אותו,
לדמיין שאני מסוגל לטעום את המלח - - כי לים יש תכונה כזאת
שכשאתה מריח אותו ושומע אותו אתה ממש מרגיש אותו, כאילו טועם
את המלח, רואה אותו מתנוסס ענק לפניך.
הקול המונוטוני של הפקידה מהדהד שוב במסדרונות בית החולים,
ניתז מהקירות כמו ריקושטים, נוזל מהם אחר כך כמו דם. ואני משחק
באצבעות רגלי החשופות באוויר הרדיאטור הנושב בכבדות, מגשש בידי
אחר השמיכה. מנסה לא לחשוב על התחבושות כדי לא לרצות לגרד,
מריץ בזכרון שוב את מה שקרה. את הערב אחרי סיום מסע הכומתה,
כשהתפלחנו שלושה זוגות בלילה לבריכה של קיבוץ אפק, ואת לא רצית
לעשות אהבה במים כי היינו עם עוד אנשים. לא יכולתי להסביר לך
במילים כמה הרגשתי שהכול מגיע לי אחרי מה שעברתי, שכן אני מלך
העולם שבמקרה נמצא בחטיבה 7 (פלס"ר), שלא מסרבים לי, לא היום.
ואת עשית את ה'לא-לא-לא-לא-לא' המתוק שלך, ונגעת לי בפה באצבע
מסרבת, כסוגרת את שפתי עם מפתח. ואני הייתי צריך להסתפק בנשיקה
ולהתאפק עד שנגיע לחדר שלי.
והיית כל כך מתוקה כשחיכית לי בתחנת הרכבת בבת-גלים עם האוטו
הרקוב שלך, חוסמת את התנועה לנתיב אחד במשך שעה עד שהייתי
מגיע, ועם הקיטבג העצום שלי צחקתי שאני מרגיש ממש כמו חייל השב
מן הקרב. אבל לא צחקתי בלילה שפיצמרו לנו את המוצב (דלעת,
קישוא, ירקות מפגרים. אנשים גרים שם, לעזאזל), פשוט קפאתי, חסר
אונים, מביט בגשם של הפגזים, צורב את ההבזקים לתוך עיני בפעם
האחרונה, מביט בפגז נוחת הישר מגן עדן אל תוך מצבור התחמושת
שלנו. ואת השאר רק שמעתי, מאות קילומטרים משם ויום וחצי אחר
כך, מבעד למסך הכרה, בטלוויזיה של בית ההבראה הצבאי בחוף
נתניה. ואת בכית כשראית אותי שוכב כאן, מצומק בלובן המיטה,
מוקף בריח הים, חבוש ('כמו מומיה' הסכמת להגיד כשהתרגלת למצב),
ובין תנומה לתנומה, כשלא היית בעבודה, היינו חולקים רגעים של
עצב, הקשבה, ולך לפעמים היו זולגות דמעות תוך שאת צוחקת,
מגניבה אותן בשקט, כאילו שאני לא שם לב. לא חשבת שאני מכיר
אותך מספיק כדי לדעת מתי את בוכה? וזה נכון שאני לעולם לא אראה
אותך יותר במלוא מובן המילה, אבל יש לך מין תכונה כזאת, כמו
הים, שמספיק לשמוע אותך או להריח אותך קצת כדי ממש להרגיש
אותך, כאילו לטעום את הדמעות המלוחות שלך, לראות אותך יפה כמו
בלילה ההוא, בקיבוץ אפק.


"לים יש תכונה כזאת", או בשמו המקורי (והחלש, אני מודה) "ים
של דמעות", זכה בפרס השני לכתיבה יוצרת לחיילי צה"ל, 1999.