ופתאום הבנתי את מקום האלוהים בעולם. ב-7:20 בבוקר, במחלף
גנות. ההכרה פשוט באה עלי, הבליחה לי נגד העיניים כמו כרית
אוויר. כשהרכב רוטט בין ראשון-לשני-לשלישי-לשני-לראשון, כשאני
עדיין חצי ישן, ואין לי אפילו מספיק שכל בשביל להחליט על הילוך
ספציפי.
על אי התנועה המשולש שבין הרכבים המגיעים מאיילון לאלה שמגיעים
מגהה, מכוסה בבוץ שמנוני, שחור, התכופף קצת אדם שמן, חובש
כיפה, חושף את חריצו השעיר כמו אינסטלטור. כנראה שהמטען שלו לא
היה קשור כמו שצריך בתוך המשאית, והכול עף לו החוצה באמצע
הנסיעה. האי-תנועה היה זרוע מלונים וקישואים, ששיוו לו מראה
סוריאליסטי של מקשה מוזנחת בגודל מטר-על-מטר, אי באמצע שיא
הפקקים, הלחץ, הרעש. והאיש הדתי לא נלחץ, הוא פשוט התכופף
וניסה להציל את מה שנשאר במצב נורמאלי. המשאית שלו חנתה מרחק
קצר לפנים, וחסמה את התנועה במעט; סקרנים הסתכלו עליו, חלקם
ריחמו, חלקם צחקו; אלוהים יודע שאם היתה מתפרקת לי משאית של
קישואים ומלונים באמצע מחלף גנות על הבוקר הייתי משתגע - איך
אני אאסוף את זה? מה לעשות עם המשאית? אני גורם לכל-כך הרבה
אנשים לאחר, מה אני אגיד לבוס על הסחורה?
אבל ברגע שראיתי אותו, כל הלחץ התפוגג. באותו הרגע הוא נראה
כמו הבנאדם הכי אבוד בעולם, לכוד על אי (תנועה) בודד במימד
אחר. רציתי לעצור ולעזור לו, רציתי לעזוב לשניה את העולם
הבוצי-שמנוני השחור הזה, אבל שניה אחר-כך המשכתי לנסוע, מאחר
לבסיס, לחוץ. וכל פעם שאני עובר במחלף גנות (עבר כמעט שבוע
מאז) ואני רואה מספר - מתדלדל אמנם - של מלונים וקישואים על
אי-תנועה באמצע מחלף גנות בבוקר, אני מדמיין את עצמי שם, כמו
האיש ההוא, רגוע כאילו הוא משקה את מקשת המלונים והקישואים
הפרטית שלו, בקיבוץ אי-תנועה, ד.נ מחלף גנות.