פעם באמת אהבתי לטוס. פעם זה באמת היה העניין. וכולם חשבו
שבקורס טיס הכול סובב סביב לחץ ותחרות ולהגיע עד הסוף - זאת
אומרת, ככה זה היה בהתחלה - אבל כבר בטיסה השניה שלישית זה
נהיה כל כך ממכר שאתה מוכן אפילו להקריב חלק קטנטן מהריכוז
היקר שלך בשביל עוד שניה של להסתכל על הנוף, על העננים שאתה
חותך, שנותנים לך אשליה שהם טסים במהירות הסילון ואתה עומד
באמצע האויר, שכדור הארץ מסתובב ואתה - כמו מצוף - -
כשהגיעה הידיעה שהמב"ס הקודם נהרג אני הייתי ממש ילד, עדיין
משחק לי עם העננים, משתפר, מתמקצע, מרוויח המון זמן של ריכוז
להקצות לטובת מחשבות, על הזמן שעובר, על העננים דמויי עלי
התאנה שצמחו לי על הכתפיים, על עבי הכסף המאפירים בצדעיים.
והרכב שפגע במב"ס כאילו הפיל אותי מהשמיים, ישר אל תוך כיסא,
דגל, שטיח, פקידה. ופתאום אני מוצא את עצמי כאן, מתרוצץ בין
קציני משטרה צבאית ורב חד-פעמי, חובשים לבני-כפיים ואלונקות,
וכולם עושים ספקולציות. "שמעתי שהיה בחור מופנם" ממלמל הרס"ר
חתוקה, "זה בדיוק ככה, אלה החבר'ה הכי שקטים, שבדרך כלל-"
"שמעתי ששאלו את החברים שלו בגף, והם אמרו ש- ש (איך קוראים
אותו?) היה ממש שקט כזה, כאילו, מופנם". והרס"ר מתחיל לצחוק עם
קצין המצ"ח, כאילו כדי להפיג את המתח אבל בעצם אין שום מתח, זה
בכלל לא הילד שלו שמונח שם בלי ראש, והקצין אומר לו "אמרתי לך,
שמעון, שאם לא תזמין אותי לבריכה שלכם בטוב אני אגיע ברע".
ואני יושב לי רגע בצד, סא"ל בן 38, חושב על איך לעזאזל חייל בן
18 יורה לעצמו כדור בראש ככה סתם, ב-5:30 לפנות בוקר על מסלול
המראה בדרום, כמה חסר תקווה זה אדם ששוכב קטן באמצע הכביש,
בוהה, אבל בעצם אני כל הזמן חושב על עננים.

מוקדש לטוראי נ',
שלא הצלחתי להציל.