אולי קר לי.
אבל אני נושמת.
וממשיכה ללכת
לפעמים שוב בודקת איך יהיה הכי בטוח. שאני לא אפול ואפגע.
ואז נשרטת.
והפצע מדמם .
ואני משנה כיוון.
לא מתאים לי פה.
חד מדיי , ורק נשארים הסימנים של הצלקות אחרי שאפסיק לדמם.
כפות רגליים יחפות נגררות.
אספלט שחור.
עוצרת.
מבוי סתום.
פונה אחורה וחוזרת על עקבותיי. משחזרת צעדיי. ומתרכזת.
יש סימני זריחה.
כבר 5 בבוקר.
לא ישנתי.
לא עייפה.
צועדת.
ורק הידהוד פעימות לב קלוש בקצה מוחי מחזיר אותי למציאות.
מתמקדת.
הולכת בכיוון.
לא מתחרטת.
זה עשיתי מספיק.
מחכה לי .
אני נמשכת.
רוצה לגעת.
לאחוז.
אבל הדרך הנכונה ארוכה משתיארתי. נקווה שאחזיק בה מעמד.