New Stage - Go To Main Page

תולי סתם
/
ג'ינג'י מסריח

ג'ינג'י מסריח

הגעתי לפגישה עם עורך הדין שלי, בה נאם לי נאום חוצב לבבות
והזהיר אותי שאם לא אשלם לו, הוא יאלץ להתפטר ושלמעשה הייתי
אמור לשלם מזמן.
"נכון צודק" אמרתי לו ברכות
ובלבי חשבתי, "יאללה , צנזר, מה אתה נואם לי הרי אם הייתה חושב
שלא תקבל תשלום, לא הייתי כאן עכשיו".
אחר הודיע לי שהדיון למחר נדחה, אין מחר דיון, לא חייבים לעבור
על כל התיק המייגע הזה עכשיו ואל תוך הלילה ואני לא חייב
להופיע מחר בבית המשפט, מגולח למשעי, נקי, לבוש יפה ונגעל..
לקחתי את עצמי משם, יורד בארלוזרוב מערבה ,בקו ישר אל קו הים.
תחושת חמימות של חופש, החלה אפוף אותי ואני התמסרתי לה ברצון.
עוד הבוקר, נאלצתי לנטוש את העבודה ולרוץ לשיחה אצל מנהל הבנק
ולהתחנן שלא יחזיר לי שיק ששילמתי לחברת חשמל.
שוב הצלחתי, לא יחזור לי שיק. להיום החשבון ניצל.
עד מחר אלוהים גדול, מחר ניראה. עכשיו..... חופש !
בסוף ארלוזורב עצרתי בקיוסק, ישבתי של הקטנוע, דליתי מתחתית
הארנק מטבע של 10 שקלים והשקעתי את כולו בבקבוק גולדסטאר.
המוכר החביב בקיוסק השומם מלקוחות ועוברי אורח,, ציין בפני את
העובדה הידועה בימים אלו לכל עם ישראל "ארץ קשה יש לנו"
"אכן, אכן", עניתי, "אני עכשיו יורד לים, לנקות את הראש" טרחתי
לספר לו על מנת שירגיש הרבה יותר טוב מסתם אחד שמכר בירה ויבין
קצת מהמשמעות שיש לבקבוק הבירה הזה
נכנסתי דרך מעגן היאכטות לקו הים, נוסע דרומה, חוצה את כל שלטי
"האין כניסה לאופנועים" גולש לאיטי על משטחי הבטון היפים של
הטיילת , שבימים "נוראים" אלו שוממים ממטיילים והלכי רגל.
דרומית לחוף הדולפינריום, התחלתי לסרוק אחרי מקום עגינה.
רוח קרה וחזקה הרימה גלים גבוהים והטיחה אותם הסלעים ברעש גדול
שכיסה על הרעש הקולני מהמפלטים הפגומים של הקטנוע. התבוננתי
במתבודדים, ישובים על הסלעים עיניהם עצומות למחצה, פניהם אל
הים, אל מול פני הרוח העוינת.
החוף נגמר בספסלים של יפו, ואחרי שהשתכנעתי שראיתי הכל ושכעת
אוכל לבחור את המיקום הכי טוב שיש, חזרתי כקילומטר אחורה
ובחרתי לי משטח סלע רחב במיוחד בין שלוש מתבודדות יפות, שתיים
לשמאלי ואחת לימיני. לא קרוב מידי לכדי פגיעה ב"לבד" שלהן
ומספיק קרוב מבחינתי על מנת להיות מוקף במתבודדות יפות.
נשכבתי על הסלע, ראשי מונח, עיני עצומות, מותח את רגליי, לוגם
מהבירה, ומתמכר לחופש, לרוח להמיית הים, שוכח, נשכח, נעלם
ומתעלם, מכל צרות העולם...
נביחות רמות משמאלי הטרידו את שלוותי. פזלתי לשם באדישות.
שני כלבים גדולים אחד חופשי ואחד מחובר לבעלים, התרוצצו אחוזי
התרגשות על הסלעים, תוחבים את אפם בין גושי האבן הלחים.
הכלב השחור, שהיה חפשי הוציא את ראשו מבין הסלעים, כשבתוך פיו
חתול ג'ינג'י קטן, קטן. לא ראו את פניו של החתול מאחר וכל ראשו
היה תחוב עמוק בתוך פיו של הכלב הנרגש. רק רגליו האחוריות
ומחצית גופו של החתלתול בצבצו החוצה מבין ניביו הגדולים.
בגאווה גלויה, כשראשו מונף גבוהה למען יראו כל מתבודדי החוף,
רץ הכלב אל בעליו המבוהל, עם שלל הציד בפיו. יללות הבכי המרות
נשמעו היטב מתוך חלל הפה של הכלב ששימש מכשיר תהודה והגברה
מוצלח ביותר לייסוריו  של החתול.  רגליו האחוריות והזעירות
נעו, חותרות באוויר במעגלים איטיים ובתנועות תינוקיות .
פזלתי ימינה, המתבודדת היפה, נעמדה על רגליה ופסעה לאחור, כפות
ידיה לחוצות אל לחייה בחוזקה, מסתירות  את רוב פניה המבועתים
מאימת מחזה הרצח הנוראי המתרחש מול עניה.

הכלב שנעצר למרגלות אדוניו המתנשף, נראה מבולבל משהוא , לא
מבין. מכה נוספת על ראשו, חזקה מהראשונה, גרמה לו להבין בודאות
שגם המכה הראשונה שקיבל מאדוניו לא הייתה טפיחת החיבה וההערכה
לה היה זכאי בהחלט לדעתו ולדעת חברו, הכלב החום.
הוא שיחרר את מלתעותיו וגור החתולים נשפך מפיו ארצה על משטח
האבן היפה והקשה, פרוותו הג'ינג'ית רטובה ומדובללת מהרוק של
הכלב.
הכלב הביט חלופות בעיני אדונו וחזרה ליצור המתעוות  על הבטון,
מנסה להבין מה ההבדל בין הפעם הזאת לפעם הקודמת שבה "צד" את
היצור המשונה ההוא על החוף, נשך אותו, טלטל אותו, רץ אתו  מצד
לצד בפראות ואל אדוניו, שצחק, נהנה וטפח על ראשו בגאוות בעלים
ובחיבה יתרה מספר פעמים.
נכון שהיצור הקודם, היה קר, מגעיל, ואפילו חריף, אבל מה זה
בכלל עסק שלו איזה טעם יש למה שאני צד."
בעודו שקוע במחשבות, הסתער חברו, הכלב החום על שאריות הציד,
מנסה לגנוב לעצמו קצת מהתהילה, הספיק לתפוש את הג'ינג'י בשיניו
בפוזה הפוכה, ומייד הפסיק ביללת כאב כשספג בעיטה חזקה ונואשת
בצלעותיו מהמגף הקשה של בעליו.
הבחור קיצר רצועה לכלב החום, אחז בידו בקולר של הצייד השחור
והתרחק משם גורר את שני חיות המחמד הגדולות שלו, ומשאיר את
ה"תוצאות" מיללות בכאב על הבטון.
בגלל שהאירוע התמשך קצת יותר מהצפוי וגם בגלל שהכלב החום התערב
,וגם בגלל שבחור נוסף לבוש בטריקו קצר וגדם מכוער במקום שהייתה
צריכה להיות לו כף ידו השמאלית, התקרב וסרק את הסלעים בקרבתי,
קמתי ממקום מרבצי, ממורמר מכוון שנכפתה עלי התערבות שקטעה את
שלוותי.
שתי המתבודדות שמשמאל הסיטו מידי פעם את מבטן ממרחבי הים
אלינו, הביטו בנו בעיני "אופק" וחזרו לים.
המתבודדת היפה, הורידה משקפי שמש שחורות, מחתה דמעה והתקרבה
בזהירות מוגזמת אל מה שנשאר מגור החתולים.
"מה אתה מחפש" שאלתי את הגידים
"היה כאן עוד חתול קטן אני ראיתי אותו, צבע לבן"
נזכרתי ששמעתי עוד יללות בהתחלת האירוע, כשעיני עוד היו
עצומות, אבל עכשיו שקט....
"רוצה קצת בירה" שאלתי, מושיט קלות את הבקבוק לעברו, מבהיר לו
בזאת, שאני אדם חופשי ופתוח שלא נגעל ולא מסתייג מהגדם המגעיל
שלו.
"לא" אמר הגידם קצרות
שנינו התקרבנו אל התינוק  ויחד עמדנו שלושתנו מעליו, מנסים
לאמוד את מה שנשאר ממנו. כל החלק האחורי של גופו היה מוטה
הצידה באופן לא טבעי וברור, הוא זחל, מושך את גופו על רגליו
הקדמיות בלבד, האחוריות לא נעו כלל. וילל לעברנו.
"מסכן, קטן" אמרה היפה "סתם, סתם ככה להרוג" וקולה נשבר קצת
מצרידות של קדם בכי.
"מה עושים אתו " שאלתי את שותפי לסיטואציה, מקווה מאוד שאחד
מהם ייקח אותו וישבור אתו את הראש לבדו ואני אחזור מהר לחיפוש
אחר "האני" שלי במרחבי הים.
,אולי צריך להרוג אותו" אמרה היפה "אולי זה הכי טוב בשבילו"
"כן, נראה לי שזה הכי טוב בשבילו" חיזקה את דבריה, "איזה חיים
יהיו לו" הוסיפה, מנסה להסביר את עצמה, לאחר המבט הקשה שנעצתי
בה.
הבחור הזדקף, נתן מבט קצר ורחוק בים והתרחק דרומה לכיוון יפו,
עם הגדם שלו שהתנדנד באופן משונה עם כל צעד, כאילו מנסה ללמוד
ולהשתלב בהרמוניה של תנועות גופו.
"את צודקת" אמרתי בקול רם
ובלבי חשבתי, "אך, איזה מטומטמת, מתוקה, יפה, רגשנית ובטח גם
שמאלנית  תמימה ומלאה רחמי עולם.
"הנה,, הצעתי, "אני אחזיק אותו כאן, ככה שלא יוכל זוז ,ואת
תורידי לו את האבן הזאת חזק ובמהירות על הראש, אבל בפעם אחת
שלא יכאב לו, אל תסתכלי, אבל תיזהרי על האצבעות
שלי"..........................
נשמתה נזדעזעה, גופה נרעד בצמרמורת חזקה של בעתה, וזה קרה הרבה
לפני שהספקתי לספר לה שכדאי גם להסיט את גופה על מנת שפיסות
מעיסת המוח שלו לא יעופו לנו על הבגדים, כפי שתכננתי...

רחמי נכמרו, היא נראתה אבודה, אומללה,, פגועה ויפה יותר.
הרגשתי דחף עז לחבק אותה, הצטערתי שפגעתי בה ואת החתול כמעט
שכחתי....
"מי אנחנו שניקח חיים" אמרתי לה בנימה מתקנת ומתנצלת, מחזיר
עצמי לחתול המיילל.
"אני לא יכולה לקחת אותו" אמרה, מבינה את הטעות שברעיון שלה,
מבינה את מה שעשיתי לה ומקבלת את ההתנצלות שלי.
"אני באתי כאן לחוף ,כי הייתי צריכה לחשוב, לקבל החלטה, אז
באתי אחרי העבודה לשבת מול הים, אולי החבר שלי, אני צריכה
להתייעץ אתו ,הוא ידע להגיד מה לעשות עם החתול"
"קחי תתקשרי" הצעתי לה, מושיט לה את הנייד שלי
"לא הוא לא ליד טלפון"
"אז בואי אני אקח את שנכם אליו" הצעתי, מתלהב להתפטר מהחתול
וגם מימנה, כי הרי, יש לה חבר, אחד שכבר גורם לה להגיע לים
ולחשוב..
"לא אי אפשר כי.." מלמלה משהוא לא ברור
"צריך לקחת אותו ולזרוק אותו ליד אנשים" אמרתי  "הוא קטן, חמוד
ומעורר רחמים" אולי תימצא אותו משהיא רחמנית שתטפל בו"
אבל מצד שני זה, זה להשליך את הבעיה על אחרים" הוספתי לעצמי
בקול
"כן אבל זה הדבר היחיד שמשפר לו את הסיכויים" אמרה היפה
"הפעם את צודקת " החמאתי לה, מפצה על הפגיעה הקודמת"
לאחר מכן, התנצלה, אמרה שהיא צריכה ללכת, חייבת לרוץ,
אמרה שלום העניקה עוד רחמים לגור, חייכה אלי והלכה.
ואני, הרגשתי טמבל גמור שלא הייתי הראשון להקדים שלום.

"חכה חתול", חשבתי לעברו וחזרתי אל מקום המרבץ על הסלע, לוגם
מבירה ומנסה לחזור לאותה נקודה בה הופרעתי.
אבל זה כבר לא היה זה, הרוח הייתה קרה יותר, רעשנית פחות
וקולות הגור, על אף שבכה בקול נחלש והולך, חדרו היטב לראשי.
אדיש לסבלו, הרמתי את הגור והנחתי בעדינות את גופו הפצוע בתוך
הארגז של הקטנוע על הכפפות הרכות והחמות שלי. "רק שלא ישתין או
יחרבן או ידמם לי על הכפפות" חשבתי בסלידה, תוך כדי חיפוש אחרי
משהוא יבש לנגב את ידי הרטובה מפרוותו הג'ינג'ית שהייתה עדיין
ספוגה כולה ברוק של הכלבים.
התחלתי לנסוע, עצרתי מול שתי המתבודדות שהתבוננו בסקרנות איך
אני מעמיס את החתול לקטנוע ונוסע לכיוונם.
"רוצות חתול" שאלתי.
והן כאחת  חזרו ומיקדו את מבטן בים הרחב, כאילו הוא זה שצריך
לענות לי, אם בכלל.
"נו מה, למה שירצו חתול, חשבתי לעצמי, מי בכלל רוצה חתול.
כאילו שאני רוצה חתול.
אבל במציאות הנוכחית, חתול ישב לי בתוך הארגז של הקטנוע שלי,
על הכפפות הרכות שלי, והמשיך לבכות  וקולו נשמע חזק מתוך חלל
הארגז הסגור. בכל הרמזורים שעצרתי, בדרכי עד לשינקין, תקעו בי
אנשים מבטים חודרים ומאשימים. אני התעלמתי., כאילו בכלל לא
שמעתי יללות.
"חתול פצוע" אמרתי לאחת שישבה במזדה חדישה ואפילו נסעה קצת
אחורה להתקרב לארגז, נתנה בי מבט שואל ונדה בראשה בשאלה.
"אהה, לוטרינר !?" ענתה לי ספק שאלה ספק קביעה נחרצת.
איש שישב לצידה אמר לה דבר מה והיא שרבבה את ראשה החוצה ואמרה
"אולי אין לו אויר, תפתח שיהיה לו אויר"
רמזור ירוק וכולנו נסענו.
"וטרינר, חשבתי לעצמי, את העשרה שקלים האחרונים שלי השקעתי
בבירה, לא שלא הייתי מוכן לתרום אותם להחלמת החתול ואפילו יותר
אם היה לי. הייתי מוכן לשלם אפילו מאה, רק שייקחו אותו מימני.
ובאופן כזה שלא אאלץ לקבל דין וחשבון על שלומו ושלא יספרו לי
אם הניתוח הצליח או לא...
ובכלל מה לי ולחתול המסריח הזה, לא אני נשכתי אותו, ולא אכפת
לי אם ימות או יחיה לנצח ויש לי די והותר צרות גם בלעדיו ובכלל
אני שונא חתולים שנאת כלב.
האימא המפגרת שלו מצאה לה מיקום מעולה והמליטה אותו ליד הים
ונטשה אותו. משום מה דמיינתי אותו מול צלוחית חלב, סקרן האם
הוא פצוע מכדי לאכול, או יותר רעב.
בפינת הרחובות אלנבי-שינקין עצרתי בהחלטיות, נחוש בדעתי לשים
"קצוץ" על כל הנוכחים ברחוב. כבר לפני שפתחתי את הארגז, הרגשתי
שכל הרחוב תוקע בי מבט נוקב ומוכיח, מבט מלא סלידה השמור
לאנשים ח'אארות, זבלים חסרי לב, שנוטשים את חיות המחמד שלהם
למות ברחובות העיר ועוד פצועות.
הורדתי את החתול, קירבתי אותו למדרכה, הנחתי אותו ופניתי לאחור
חוזר לקטנוע בהליכה איטית,  באדישות כאילו, בולם את הדחף שלי
לרוץ.
אבל הג'ינג'י לא ויתר. על שתי רגליו הקדמיות, עניו פעורות
לרווחה, נעוצות עמוק בתוך בעיני, זחל אלי במהירות מפתיעה, חוצה
את כל רוחב המדרכה, צועק, מיילל, מוחה ובוכה כאילו אני לפחות
אבא שלו..
בהגיעו לקצה המדרכה, הפיל את עצמו לכביש באופן שנראה לי
תיאטרלי במיוחד.
"יה איזה מסכן" הצליח הג'ינג'י לסחוט קריאות אהדה והזדהות
מהקהל.
ואני, לא ראיתי אף אחד, התכופפתי, החזרתי אותו לארגז וסחטתי את
ידית הגז ממהר להעלם משם.
עלתה בי מחשבה שהכי נוח יהיה אם אשחרר אותו במקום שומם, נקי
ממבטים עוינים ומאנשים רחמנים, אבל ידעתי ששם אף אחד מכל אלה
לא יוכל לימצא אותו ולא יוכל לאסוף אותו ושהרי, זאת הייתה
התכנית המקורית.
שוב חשבתי על האימא שלו והפעם קצת עם ייסורי מצפון, ריחמתי
עליה, אולי היא רק הלכה להביא להם אוכל, אולי חירפה נפשה
בגבורה עבורו. דימיתי אותה בעיני רוחי, עומדת ברוח על הסלעים,
בוכה ומייללת בשיברון לב, אל מול גלי הים, מחפשת את  התינוק
הג'ינג'י שלה, ציפור שיר טעימה וחמה שהביאה במיוחד עבורו,
עדיין תקועה בעדינות בין שיניה.
ואני, מפלצת חסרת לב שכמוני, מיהרתי להאשים אותה בנטישת
תינוק.
כעסתי על הג'ינג'י, שנאתי אותו. גם על המצב הנוכחי שאני נמצא
בו כרגע וזה רק באשמתו
ובעיקר על כל ההצגה והסקנדל הזה שעשה לי  בשינקינן. פשוט
,הוציא אותי מנייק ליד כל האנשים ברחוב.
מה יש, לא יכל לשתוק, להתאפק קצת, לחכות שתי דקות עד שאסתלק..
הריי בטוח, שהאימא של הילדה שאמרה, "יה איזה מסכן", הייתה
לוקחת אותו ולו רק בשביל ללמד את ילדתה פרק בהלכות מוסר ורחמים
כלפי בעלי חיים.
אחר כך חשבתי, שבעצם טוב שלא השארתי אותו שם, כי גדול הסיכוי
שהוא היה ממשיך לכביש ובטח היה נדרס סופית באיזה גלגלי עבים
במיוחד  של איזה נהג ג'יפ "איני" שבא לעשות סיבוב הופעה
בשכונה.
מצחיק, אבל רק אז, אם היה דרוס, מרוח על הכביש, הייתה נוצרת
התחייבות כלפיו.  נציג העריה היה חייב לאסוף אותו, בתוקף
תפקידו וכמובן בתשלום.
וככה עם המחשבות האלו ולאחר עוד שתי ניסיונות סרק להיפרד
מימנו, הגענו, הג'ינג'י ואנוכי, לאזור שכונת "שבזי" המתאימה
להפליא לשחרור חיות בר בחזרה למרחבי הטבע.
הורדתי אותו במרחק שלושה בתים מהבית שלי, במין מידרחוב כזה עם
מדרגות . הוא חזר על הטקס הקבוע של הזחילה מעוררת הרחמים על
שתי רגליים, גורר את פלג גופו האחורי המשותק, המבט הנוקב
בעיניים והבכי, הבכי הזה, של תינוק הננטש על ידי אמו שלו.
אבל אני, הצלחתי להתמודד בגבורה, או שכבר הייתי רגיל.
זחל, עד שנתקע במדרגה שהייתה גבוהה פי שלוש מקומתו ומפאת נכותו
לא יכל להרים את גופו, ולהמשיך אלי., אל מושיעו האנוס.
ראיתי פחד תהומי וייאוש במנורות עיניו הצבעוניות, כאילו הבין
שבשלב זה של קרב ההישרדות שלו, הובס והפעם סופית.
החזרתי לו מבט נוקב, קשוח, החלטי, קר ואכזרי ככל שיכולתי.
זוג אוהבים שטייל לאור הפנסים הרומנטיים של "סוזן דלל"  נענה
לתחינות הבכי, קרב אלינו והתחיל להזדהות אתנו בכל פה.
"הוא צריך וטרינר" קבעה נחרצות הנערה בטון רך ושמח, על כך
שמצאה את הפתרון המושלם לכלל הבעיה. היא רכנה כלפי ג'ינג'י,
שערה הבלונדיני חלק ושדיה הענקיים התנדנדו בחופשיות, מצילים
עליו מאור הפנס.
"הוא נדרס ? אתה דרסת אותו עם הקטנוע".???
פלט בין הזוג שלה לעברי, ספק שואל ספק מאשים, אבל מבלי להסיר
את מבטו מהשדיים, המלהיבים באמת,  של זוגתו.
כלל לא עניתי להם, לא האמנתי להם בכלל, בתוכי הרגשתי וידעתי
שאם אענה, עוד אמצא את עצמי שוב עם ג'ינג'י, לבדי והפעם, תר
אחרי וטרינר.
ואני, מה אני חייב לו. השעה כבר קרוב לשמונה בערב, למעלה משלוש
וחצי שעות מהרגע השטות שבו הסכמתי רק לתת לו טרפ לשינקין.
אטמתי את עצמי מה שיותר, שמעתי את קולותיהם  מרוחקים ככל
שיכולתי, אבל קלטתי, שמעתי אותם מתדיינים, שוקלים , אם ואיך
להתערב בגורלו של ג'ינג'י.
"הוא ימות, צריך להתקשר לצער בעלי חיים, למה הוא לא לוקח אותו,
אסור לעשות ככה, תירשום את המספר של הקטנוע שלו, פגע וברח" איך
אפשר... ועוד כאלו דיבורים, על אכזריות, רחמים, מוות ,וחיים..
רק כשהייתי ישוב לבטח על הקטנוע, המנוע דולק, הקסדה על הראש,
פציתי את פי ודקלמתי לעברם:
"יש שם רק בעלי חיים, כל עוד הם חיים, אין שם שום צער, כאן
אולי יש לו סיכוי, אם יצליח לעורר צער" ונסעתי, מתרחק מדוכדך
ועייף מזירת הפשע, מהרהר במשפט המורכב הזה שאמרתי להם, לא יודע
מאפה הבאתי אותו ובכלל לא הייתי בטוח שיש לו בסיס כלשהו.
הדלקתי דוד, רחצתי ידיים טוב בסבון ריחני, הדלקתי טלוויזיה.
קריינית החדשות סיפרה על מועדי הלוויות של אחד עשר מתוך שלוש
עשר חילי המילואים שנהרגו בג'נין...
ואני, נדמה לי היה לי, או ששמעתי את ג'ינג'י בוכה...
אחר כך הוסיפה שמניין ההרוגים באוטובוס בצומת יגור עלה ל...
לא הצלחתי לשמוע, שוב יללות..
עוד הוסיפה הקריינית, שיש מעל מאתיים הרוגים מקרב הפלשתינאים,
לא שמחתי למותם, אבל חשבתי, קיוויתי, שאולי זה קצת מנחם את
ציבור השכולים החדש, את היתומים שלנו,  
שיתנחמו היתומים והשקולים שלנו בעובדה, שאם לא היינו יוצאים
להרוג אותם, הם היו באים להרוג אותנו, בגלל שאנחנו לא נותנים
להם לחיות ,כי אם ניתן הם ירצו להרוג אותנו.
איזה תירוצים, אכזריים, דביקים ומסריחים.
אבל זה הרבה מתים, בכל מקום, בכל כך הרבה מקום. וכולם יכלו
לחיות, כולם אפילו ג'ינג'י, שהוא ברגע זה המת, חי שהכי קרוב
אלי..
בטוח שהוא היה רק רוצה לחיות , לא מעניין אותו אם זה בשבזי או
בשינקין, ואם אלו רחובות קדושים או חופים מסולעים.
ואם אלוהים, עם האף הזה שלו, ש"חורה בו" לעיתים כה תכופות,
מחליט שכל כך הרבה צריכים למות,  למה למות ככה.
משום מה חשבתי על האח הנשכח והלבן של ג'ינג'י שמת לו בשקט, כמו
מלאך, כמו גבר, לבדו בין הסלעים ובלי להטריד אף אחד...
למחרת, עברתי שם בבוקר, החלטתי שחלב טרי על הבוקר זה בריא !
לא שמעתי את ג'ינג'י ובכלל, אפילו לא העפתי מבט לכיוון שלו,
של החתול המסריח הזה..



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/7/02 1:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תולי סתם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה