המצלמה מצלמת אותנו מחייכים, מקפיאה את הזמן. כעת אנחנו
בשחור-לבן. אני יכולה רק לדמיין את השפתיים האדומות שלנו
בוהקות בשמש מטפטופים של דובדבנים. אדום על עצמות בולטות של
אמא, אדום כהה על שיניו האכולות של אבא.
וזוג עיניים חולמניות.
נזכרת בסמטאות המעוקלות, באויר המלוח. זה היה יום פשוט, לא
מיוחד, אפשר לומר. הולכת ונתקלת בו. יזהר. גבוה, שחום עם
עיניים כהות. אומר לי שהגיע הזמן. שאני גדולה כבר. שאני יפה.
בנות מצחקקות מאחוריי, אומרות "יש לה מזל". הוא מתקרב אליי,
משב של ריח אלכוהול וזיעה. ערפול חושים. הקאתי. טיפשה. ילדה
טיפשה, אני חושבת. יזהר מעצבן ובועט בי, אני מיישרת קבוצות
שיער ורצה הבייתה. חדרים מלאי-עשן ותמונה שבורה של נוף ורוד
מידי. לא שרפה. רק אבא. אמא בוכה "מעשן כמו קטר". אני בוהה בהם
והכל מסתובב לי במוח. כמו גלגלים. בסוף אני פותחת את הפה ושרה
שיר ישן, בלי הרבה מילים. לאמא שלי הוא אומר: "יהיה בסדר. בסוף
תבריאי" ולאבא "תרגע קצת. כולם צריכים את התמיכה שלך".
רק אני מריחה את הריח של הקיא.
הוא רוצה ממנה ילד כל הזמן. הוא לא מבין שהיא חולה. שוקלת רק
ארבעים וחמש קילו היא גוררת את השקיות מהמכולת שהבאתי לה,
ומתלוננת שלא הבאתי לה מספיק חלב. היא משוגעת על חלב. לפעמים
כשיש לה כוח היא מספרת לי על זה שהיא "ילדה של כפר", שאבא שלי
אמנם שם אותה ביפו, אבל כל הילדות שלה מלאה בפרות ועיזים.
כשהיא מספרת לי על זה היא מפטירה אנחה קצרה, בדיוק אז, משתקפת
בה האשה החולה בדירה מלוכלכת עם מלא חשבונות וריח של חשיש. "
רוצה חלב"?".
צרחה. אני מתעוררת מיוזעת מחלום נשכח, מעיפה מעליי שמיכה דקה.
כפות רגליי מתופפות על הרצפה במוזיקה שונה. אבא שלי רועד מנסה
לקרב את סיגריית המאה לפיו, אמא שלי על הרצפה. שקט צורם. אני
מנסה להרים אותה אבל היא רק צורחת מכאב. הגוף שלה כחול, " אל
תגעי בי!". כבר ארבעים ואחד קילו, היא אוחזת ברהיטים, מגיעה
למיטה שלה ונופלת. עוד תמונה נשברת. מתיישבת ליד אבא שלי,
פתאום הגוף שלו פחות רועד והוא לופת את זרועי. " אני אקח אותה
לקטוף דובדבנים. זה ישמח אותה. אל תדאגי" הוא לוחש ונוגע
בשיערי. אני חושבת על יזהר.
לפני קטיף הדובדבנים יזהר מנשק אותי חזק וכולם צוחקים. אבל לא
אכפת לו, כי יזהר הוא הגבר, שיכול להשיג אפילו את הילדה הכי
אדישה ומוזרה בכיתה. שלא אכפת לה מכלום. אני מתרגשת ממנו
ומחבקת אותו, מרגישה את חולצת הטריקו הדהויה שלו נמחצת עליי,
אבל הוא מרחיק אותי. אני לא מבינה. הוא מתחיל ללכת, "את זה אני
שומר לילדות נורמליות".
תצלמי אותי יפה, נורמלית.
בשביל יזהר.
תצלמי את אמא בריאה.
בשביל אבא.
תצלמי את הטבע הבוהק.
בשביל אמא.
תצלמי את המנגינה, זיכרון מתוק
בשבילי.
זהו.
עכשיו אנחנו שחור- לבן. |
