שתי ארצות שכנות. שתי ארצות שכמעט ולא תקשרו זו אם זו.
שתי הארצות נשלטות ע"י שני לורדים!
על הארץ הראשונה שלט לום. לום, אדון נערץ ואהוב על כל נתיניו.
לום, היה עדין ושקט, הוא אהב שלווה ושקט ובמיוחד אהב לום מים.
מים זרמו בכל טירתו הענקית, המים זרמו בתעלות ולא היה חדר בלי
תעלה שעברה בו.
לום ישב בטירתו הענקית, קירותיה של הטירה היו מרהיבים, הקירות
התנשאו לגובה אדיר, מדהים ובמיוחד מרשים.
ללום, כמו לכל לורד שהיה חי, היו משרתים נאמנים שכיבדו אותו
והעריצו אותו. משרתיו של לום היו לבני גלימות והם היו שתקנים
ביותר.
הם דיברו רק עם הלורד או בשעת הצורך ולא יותר. בארצו של לום
היו כולם קוראים להם:"השתקנים הלבנים".

לום ישב והתבונן במים, חושב מה חסר לו בחייו העשירים.
רגע, הנה כמובן! הוא מצא, חסרים לו חברים, הוא היה כה בודד.
"ראש מסדר המשרתים, לוקי, גש אליי!" אמר לום בקולו העמוק.
"כן, אדוני במה תחפוץ?"השיב לוקי, המשרת האהוב על לום.
"לוקי, אני בודד, אני רוצה חברה." הצהיר לום.
"אדוני משרתיך-" החל לוקי.
"לא, משרתיי נאמנים אבל מכירים אותי כבר שנים ועשיתי איתם כמעט
כל דבר אפשרי, אני רוצה מישהו שאני לא מכיר!"
"אולי, אפשר לדבר עם הלורד השוכן בארץ השכנה?!"
"נכון לוקי, אפשר! לך אל הארץ השכנה ומסור ללורד שם את דבריי
ואת בקשתי לידידות."
לוקי קד לכבודו של לום ויצא מן החדר. אז החל להתכונן. כעבור
שעה וחצי יצא לוקי לדרך, על סוסו, אל הארץ השכנה.

לוקי עבר הרים, גבעות ויערות שלמים והגיע סוף סוף למעוז חפצו,
לארץ השניה. הארץ השכנה הייתה יפה ושופעת, אם כי קצת משונה
בשביל לוקי. לוקי הסתכל בארץ ומצא בין כל הבתים והבניינים
טירה.

שומק, אדון הטירה והלורד השולט בארץ ישב בטירה שלו, בוהה בנר
ובלהבה המרצדת עליו. הוא אהב להתבונן בריקוד הלהבה, שומק היה
אדם חוגג שאהב לרקוד ולהתרועע עם אנשים לכן תמיד היו בחדרו
ארבעים ושבעה משרתים בעלי גלימות בצבע קרם. שלושה משרתים, תק,
להב, והאריס רקדו במסדרון, מחכים לקבל את המבקשים לראות את
אדונם שומק.
נקישה בדלת נשמעה.
"מה זה?" שאל תק.
"מה זה נראה לך?!" ענה האריס.
"זה מהדלת." קבע להב.
"בואו נענה" אמר האריס.
הם רקדו לעבר הדלת ופתחו אותה, לוקי עמד שם.
"ברכות ידידים. שמי הוא לוקי!" אמר לוקי.
"ניכר בך שאינך מן האזור!" אמר להב.
"האם אתה מצפון הארץ?" שאל תק.
"אולי אתה מהארץ השניה עליה שמענו." הציע האריס.
"אני בא מהארץ השכנה לזו." הסביר לוקי "אני הוא ראש מסדר
המשרתים של האדון לום. ואני בא לדבר אם אדונכם המכובד"
"אדוננו שומק."
"הוא ישמח לדבר אתך."
"רקוד אתנו לחדר קבלת הקהל."
"אני מעדיף ללכת אבל אני בא."
"כרצונך!"
הארבע רקדו והלכו לחדר קבלת הקהל. בדרך נעצרו ונתנו ללוקי נוח
ולשתות, המסכן היה עייף אחרי הרכיבה הארוכה.

לוקי, תק, להב והאריס נכנסו לחדר קבלת הקהל וקדו. כל המשרתים
של שומק קדו לעברם והחדר הואר יותר לנוכח האורח החדש.
"האדון שומק הנכבד והנעלה, שמי הוא לוקי, משרתו של לום מן הארץ
השכנה לזו."
"ברכות לוקי." אמר שומק בעצלתיים.
"ברכות, ועכשיו יש בפי מסר מן האדון לום אליך." אמר לוקי.
"דבר!" אמר שומק בקצרה.
"אדוני לום בודד ורוצה להתראות אתך ולשוחח הוא מעוניין ביחסי
ידידות אם אדם מסוים, הוא..." החל לוקי.
"אני לא 'אדם מסוים'!" הרעים שומק.
"אני לא אמרתי..."
"אל תכחיש את דבריי!"
"אבל אני,"
"ואל תתווכח, שלחו את החוצפן הזה מכאן!" צעק שומק.
עשרה משרתים רצו (לא רקדו!) אל לוקי וזרקו אותו מן הטירה.
לוקי היה נזעם, מבויש ונעלב. הוא נשבע בלבו ששומק יצטער על
מעשיו.
הוא עלה על סוסו ורכב במהירות מדהימה אל ארץ מולדתו.

הדלת נפתחה במכה ניצחת של לוקי הזועם. חמישה משרתים בהו בו
למשך חמישה שניות מדויקות ואז המשיכו ללכת להביא ללום את כל מה
שהוא רוצה, לוקי הלך היישר אל אדונו.
לום ישב וכתב שיר הלל לאוקינוס כשלפתע נכנס לוקי לחדרו.
"לוקי, איך היה המסע? כיצד אתה מרגיש? אתה נראה תשוש, אתה רוצה
לשתות? האם הלורד השכן יבוא בזמן הקרוב?" לום הציף את לוקי
בשאלות ולא נן לו הזדמנות לענות עד שהפסיק.
"המסע לא היה מלא סכנות ואני בריא כפי שאתה רואה אדון, אני גם
לא צמא, שתיתי לפני שהגעתי לטירתך הנפלאה. אדוני, הלורד מן
הארץ השכנה לא יבוא..."
"לא יבוא! מדוע?"
"אדוני, הוא העליב אותי, אותך וגרם לנו לבושה."
לום היה המום. הוא זרק את השיר שכתב והחל לכתוב מכתב כועס
לשומק, הדיו השפריץ לכל מקום על הרצפה, על לוקי ועל תעלת המים
המרכזית בחדרו של לום.
לוקי, מיהר לנקות את הריצפה ומשרתים נוספים הצטרפו, מחליקים על
הדיו הרטוב.
לום סיים, נזעם מאוד, את המכתב. לום סיים לכתוב את המכתב
המודיע על מלחמה בין שתי הארצות.

נקישה בדלת נשמעה.
"מה זה?" שאל תק.
"מה זה נראה לך?!" ענה האריס.
"זה מהדלת." קבע להב.
"בואו נענה" אמר האריס.
הם רקדו לעבר הדלת ופתחו אותה, לוקי עמד שם.
"אתה!" אמרו שלושתם בהפתעה.
"תנו את זה לשומק, ותהיו מוכנים." אמר לוקי, ורכב מהמקום על
סוסו.

חודש לאחר שיצא לוקי לראשונה אל שומק היה צבאו של לום מוכן.
הצבא היה מפואר, הוא כלל כ:
100 פרשים עם רמחים, 200 קשתים, 500 אבירים ואלף לוחמים מפשוטי
העם. בסך הכל היו בצבא 1350 חיילים.
לום שהיה כבר בטוח בנצחונו כתב נאום נצחון, מתיז יותר דיו
מקודם מלכלך שוב את הרצפה, משרתיו והמים בתעלות. הוא כבר לא
היה לגמרי שפוי, הוא היה נקמן ואפל.

20 ימים אחרי שהגיע לוקי לראשונה לטירתו של שומק היה צבאו של
שומק מוכן.
היה זה צבא אדיר, וניכר עליו שהוא שחיליו מאומנים היטב.
האמת היא, ששומק אימן אותם אישית, כתוצאה מכך שכח שומק את
הנרות שכמעט שרפו את טירתו. המשרתים ניקו את כל האפר שהיה
כתוצאה מן השריפה.
הצבא של שומק כלל:
50 פרשים בעלי רמחים, 100 קשתים, 100 אבירים ו1100 לוחמים
מפשוטי העם, בסך הכל היו בצבא 1350 חיילים.
שומק היה קודר ואפור לנוכח השתלשלות האירועים, אבל נסיגה כבר
לא הייתה אפשרית.

שתי הצבעות, בראשם שני הלורדים, התקדמו זה אל זה ונעצרו בגבול
שני הארצות. לורדים עמדו זה מול זה, ועכשיו כולם ראו שבעצם
שניהם, שני הלורדים זהים זה לזה, שיערם אותו שיער, פניהם אותם
פנים, גובהם זהה וצבע עורם כהה באותה מידה.
הלורדים בחנו זה את זה.
שומק ולום.
הם חיפשו פגמים.
שומק ולום.
"תראה איך אתה לבוש" אמר שומק, כל צבאו הריע.
"אני לבוש מוכן למלחמה ואת לבוש כאילו אתה הולך למסיבה!" העיר
לום למשמע הרעותיו של צבאו.
שומק ולום.
הלורדים השתתקו, דממה!
שומק ולום.
בתזמון מושלם שלפו חרבותיהם.
שומק ולום.
בתזומון מושלם צעקו "הסתער"! והצבאות החלו לחסל זה את זה,
וכשלא ידעו מי הוא מי, סתם הניפו חרבותיהם,
פוגעים באויבים ובחברים גם יחד.
שומק ולום.
הארצות היו נטושות, כל האזרחים הצטרפו למלחמה.
שומק ולום, שומק ולום, שומק לום, שומקלום.
משני הלורדים ומכל נתיניהם לא נשאר, שום כלום!