פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה רחוקה וקסומה חיו להם מלך
ומלכה.
המלך והמלכה היו מאושרים, לבד מצרה אחת אשר העיבה על אושרם -
למלך ולמלכה לא היו ילדים..
המלך המיואש רצה אפילו להציע את בתו לאותו אחד שיבוא ויעזור
להם בבעיתם הקשה, אך לא היתה להם בת שאותה יכל לתת.
לאחר כמה שנים כשהיאוש כבר כרסם בלשד עצמותם, באה לפתע קוסמת
זקנה (וקצת סנילית) אשר כעסה עליהם שלא הזמינו אותה למסיבה
שערכו לבתם הקטנה (סנילית, אמרנו?).
ההורים המסכנים ניסו להסביר לה שלא היתה מסיבה כיוון שלא נולדה
להם כלל בת, ואם היתה נולדת להם בת הם היו שמחים להזמין אותה,
אך הקוסמת הזקנה לא הקשיבה לפרטים שוליים אלו וטענה - בצדק
מסויים - כי חוסר תשומת הלב והאכפתיות עדיין ניכרים כאן, ולכן
קללה איומה תוטל עליהם.
היא הטילה קסם איום ונורא - והכריזה כי ביום הולדתה השמונה
עשרה בחצות הלילה בדיוק תאבד הנסיכה את נעל הזכוכית שלה,
כשסיימה את קסמה הנורא, נעלמה הקוסמת הזקנה (והמעט מבולבלת)
ולעולם לא חזרה עוד.
ההורים ההמומים לא ידעו מה לעשות,  במדינתם לא יצרו כלל נעלי
זכוכית - דבר שדי שלל את הקסם מההתחלה.. המלך חשב לאסור להשתמש
בכישורי טוויה, אך המלכה (שנהנתה מאד משיעורי הטוויה שלה)
הסבירה לו כי אין שום קשר בין השניים, המלך המבולבל הסכים
כמובן לטיעון חכם זה, אך עדיין לא ידע מה לעשות.
למזלם עברה קוסמת זקנה אחרת באזור, אשר ראתה את מצוקת ההורים
המפוחדים וקסמה קסם חדש - היא הכריזה בפאתוס להורים כי בעוד
שנה בדיוק תיוולד להם בת אשר תהיה צחה כשלג וכל רואיה לא ישכחו
אותה במהרה.
ובאמת - קסמה של הקוסמת התקיים וכעבור שנה נולדה למלך ולמלכה
בת קטנה ושמנמנה אשר עורה היה ורדרד, עיניה אדומות ושערה היה
לבן וצח כשלג.
ההורים - אשר היו ציניים מלידה - החליטו לקרוא לבתם היקרה
"שלגיה".
החיים נראו קסומים לנסיכה הקטנה, הוריה הסבירו לה כי היא
מיוחדת בזכות שערה ומראיה היחודי, והיא שמחה בכך והיתה
מאושרת.
כל זה הסתיים באותו יום מר ונמהר בו אימה היקרה מתה מבעיות
בכלי הדם, והנסיכה נשארה מיותמת מאם..
לאחר כמה שנים אביה נשא אשה יפהפיה - שהיתה אם חורגת נפלאה
לאותה נסיכה, ותמיד ניסתה לעזור ולתמוך בה, אך הנסיכה - שקראה
סיפורים על אמהות חורגות - ידעה שאותה אם היא רעה בתכלית הרוע,
ולא יעזרו כל הדברים הקטנים כמו הגיון בסיסי ומציאות, אם חורגת
היא אם רעה, נקודה.
חייה של אותה מלכה נהפכו למסוכנים שבעתיים לאחר ששלגיה קנתה
מרוכל זקן (שהחליף מנורות ישנות בחדשות, ודמה בצורה מוזרה מאד
לווזיר המלכותי..) מראת קסמים אשר גילתה לה את כל מה שרצתה..
חפץ שהיה קטלני מאד בידיה של נערת טיפש-עשרה מתבגרת.
המראה - שגילתה בבהלה כי יש לשלגיה נטיה מעצבנת להשליך כלי
זכוכית על ימין ושמאל - (והחלה כתוצאה מכך לפתח גמגום מעצבן..)
ניסתה תמיד לענות לשאלות בנאליות בענין וטוב טעם (כלומר - טעם
שטיבו נקבע לפי שלגיה..) אך הדברים היו קצת קשים כאשר השאלה
האסטטית עלתה לחלל האוויר.. התשובות תמיד נאלצו להיות בסגנון
"אה.. ככןן.. את.. כלומר.. יש יופי במשמעות כלשהי עמוקה
ויסודית כי.. ה.. כלוממר.. אחרי הכל.. מהו יופי? לאאא!! לא על
הקיר.. אל תזרקי.. התכוונתי ש.. יש יפפה יותרר ממך בממלכה -
המלכה יותר יפה ממך.. אה.. נראה לי..". וכך השנאה ששנאה את
המלכה בגלל היותה אם חורגת, התעצמה שבעתיים לנוכח הביזיון
המחריד הזה - יש יותר יפה משלגיה. (מה שהראי לא סיפר זה שיש
עוד הרבה יפות יותר משלגיה.. ו.. למען האמת - אם ברצונה להיות
היפה ביותר בממלכה עליה "לטפל" ברוב נשות הממלכה או להקים
ממלכת יחיד עם איסור כניסה לכל דבר שנושם אוויר.. אבל.. אין
סיכוי שהוא היה מספר לה דבר שכזה..).
הקש האחרון ששבר את גב הלבקנית היה שהמלכה החלה בתחביב חדש -
היא החלה לגדל תפוחים בגינה המלכותית... דבר שהלחיץ בצורה לא
מובנת את הנסיכה הכעסנית וגרם לה ללכת ליער לבקתת הצייד ולצוות
עליו שירצח את המלכה.
הצייד - שממש לא הבין מדוע היא פונה אליו ולא למתנקש מקצועי -
הבטיח לה שהוא רק מסיים לתפור את הזאב (תחפושת שעשה לילדה קטנה
בצד השני של היער.. סיפור ארוך..) והוא ישר ילך ויכניס את
המלכה לספרי ההיסטוריה..
עוד באותו ערב סיים לתפור את הזאב.. ופיזז לדרכו בעליזות כשהוא
שורק לו ומדמיין סופסוף את הילדה מצדו השני של היער ללא כומתת
הבורדו המעצבנת שלה.

כשהגיע לארמון נודע לו כי הסופר כתב רק עמוד אחד בסיפור (כמות
לא מספקת לכל הדעות).. ולכן הוא נאלץ לא להרוג את המלכה (דבר
שבוודאי יביא לסיום הסיפור במשפט בנאלי מעין "ושלגיה חיה באושר
ועושר תוך כדי מציצת עצמות היום הזה"), אלא לגלות לה על
התוכנית המרושעת שטוותה בתה החורגת.

למלכה המפוחדת לא נותר דבר לעשות לבד מלבד לקרוא לשומרים
ולעצור את הנסיכה, או לברוח הרחק ליער חשוך וקודר, כמובן היא
בחרה בצעד הנבון יותר ועוד באותו לילה היא ארזה מעט בגדים
ובחסות החשיכה היא ברחה לה אל מחוץ לטירה..

תלאות רבות סבבו את אותה מלכה מפוחדת - זאבים יללו עליה (היה
זאב אחד שדילג לו לאיטו ושר לעצמו משהו כמו "אני הולכת לבקר את
סבתי" אבל הוא היה באמת יוצא דופן..), ודובים שאגו בחמת זעם
(שאגות בסגנון "מי אכל את הדייסה שלי?"), אך לבסוף הגיעה לחלקת
אדמה שקטה ושלווה אשר במרכזה היתה בקתה קטנה. המלכה נכנסה לבית
הקטן אך המטופח יחסית, וראתה כי בתוך הבית הדי קטן היו שבעה
חדרונים קטנים עם שבע מיטות קטנות, כשהסתכלה על הרצפה וראתה את
כל שערות הזקנים אשר היו מפוזרים לכל אורך הבית מיד ידעה
"גמדים".
לפתע - ללא שום שירת "היי הו היי הו" - צצו להם שבעה גמדים..
טוב.. ששה גמדים ועוד אחד שהיה לבוש כמו כל השאר ונראה גמד בכל
איבריו.. לבד מהעובדה שהוא היה לפחות מטר תשעים ומשהו..

"אנחנו שבעת הגמדים העצבנים" צעק הזקן שבהם באוזנה של המלכה,
"לי קוראים זקנני, והשאר הם נמנמני, רטנני, מעוצבני, קנטרני,
רגזני.. (הוא סתם שחקן חיזוק מהדרדסים), והאחרון חביב -
הענקהגמד שלנו שם בסוף נקרא סטיגמני..", סטיגמני רטן בכעס משהו
מתחת לזקנו.. משהו על סטיגמות שנוצרו על גמדים וענקים..

"אהה.. מצטערת לשאול.. אבל איזה שם מעוצבן זה נמנמני?" שאלה
המלכה (שהיתה די מבולבלת מהתקפת השמות המהירה).
"את ממש לא רוצה לראות אותו כשמעירים אותו" ענה זקנני ברגזנות
מבוגרת טיפוסית.
"טוב..." הנהנה המלכה וניסתה להחמיא להם "יש לכם בית מאד
מטופח, מממ.. יש לכם עוזרת?"
"או.. זה סטיגמני.. נמאס לו מהסטיגמות שיצאו על גמדים
כמבולגנים - אז הוא עבר קורס בניהול משק בית"
"אה, אוקיי.." מלמלה המלכה בחטף וישר הוסיפה "אז.. רציתי
לדעת.. אפשר להשאר אצלכם? אני לא יודעת לעזור הרבה בבית, אבל
יש לי אחל'ה של עוגת תפוחים".
הגמדים - לאחר שטעמו את העוגה ודי התרשמו ממנה - הסכימו לארח
את המלכה לזמן לא מוגבל ולפחות עד שימאס להם מעוגת התפוחים.

בינתיים בארמון, שלגיה היתה מתוסכלת - כשלא ראתה את אמה בארוחת
הבוקר - חשבה שהצייד טיפל בה, אך כשהגיעה לראי הקסמים שלה (או
"מממררראה" כפי שהיא כינתה אותו) היא נוכחה לדעת כי אמה עדיין
בחיים,
"בחיים???" צווחה הלבנבונת בזעם לא מוסתר על פיסת הזכוכית
הרועדת.
"כככןןן.. כלומר.. חיה.. אה.. ב.. ככןן.. והיא חיה אצל קבוצת
גמדים מעוצבנת ביער ומכינה להם אחל'ה של שטרודל" מלמל הראי
בפחד לא מוסתר כשבראשו כבר החל לזמזם השיר העצבני של "אלף
רסיסים לך אהובתי"
"אאאארררררררגגגגגגג" צעקה הנסיכה באכזריות חייתית והשליכה את
הראי על הקיר הקרוב.
הראי התנפץ למאות (אלף אם נדייק) חלקיקים קטנים של אור, מלמל
בשקט קללה רוסית עתיקה ונדם לעולם.

הנסיכה החליטה לפתור את הבעיה בעצמה, היא צבעה את שערה בבלונד
בוהק, כיסתה חלק מראשה בבנדנה אדומה, לקחה תפוח מורעל (יש בכל
משפחה מלכותית אחד או שנים כאלה.. - אותם תפוחים מקולקלים
שאומרים עליהם תמיד שהם מקלקלים את כל החבית..) וכך - תוך כדי
סינון משפטים מחדירי מוטיבציה כגון "Send a royal maniac to
catch a royal maniac", "Astalavista Lady" ואפילו "I love the
smell of apple in the morning" היא פסעה אל ביתם של הגמדים
התמימים שלא חשדו במאומה.. (טוב.. לבד מזקנני.. אבל.. הוא חשד
בכל דבר.. כך שזה ממש לא נחשב).

לאחר כמה תקריות עצובות בדרך (זאב מוזר שרדף אחריה בצעקות
"כיפה אדומה, לא תעבדי עלי" וקבוצת דובים זועמים שחשבו שהיא
מישהי שקוראים לה זהבה) הגיעה לביקתת הגמדים באמצע היער,
והקישה בדלת.
לאחר כמה שניות פתחה לה המלכה (שלא זיהתה אותה) ושאלה
לרצונה..
"אני מוכרת תפוחים עניה" שיקרה הנסיכה המרושעת "ואני נותנת
במבצע היכרות תפוח ראשון חינם", היא הוציאה את התפוח המורעל
ונתנה אותו למלכה.
המלכה נטלה את התפוח והזמינה את שלגיה להכנס ולשתות משהו, היא
ערכה לפניה שולחן עם כוס תה וכמה עוגות..
"מממ.. טעים מאד.." אמרה שלגיה בעודה זוללת את העוגות בזו אחר
זו "איזו עוגה זו?".
"אה.." ענתה המלכה בביטול "זו עוגת התפוחים הרגילה שלי"..
שלגיה כששמעה שהיא אוכלת עוגת תפוחים כמעט נחנקה, וחתיכת תפוח
תמימה למראה נתקעה בגרונה.. היא התעלפה ישר וצנחה על הרצפה.
המלכה שנבהלה, ניסתה להחיות את שלגיה המסכנה אך ללא הצלחה..
הגמדים שהגיעו נבהלו לראות נערה בלונדינית עם עיניים אדומות
ובנדנה אדומה לא פחות, שוכבת לה מתה ליד השולחן.
המלכה התעשתה וביקשה מהגמדים להתארגן ולהכניס את שלגיה לתוך
ארון זכוכית, ואז לשים את הארון בדרך הנסיכים בחוץ (דרך
הנסיכים - דרך שבה עוברים כל הנסיכים כדי להציל עלמות במצוקה,
להילחם בדרקונים ולהשתכר בבר הסמוך).
הגמדים התעצבנו וצעקו על כל העולם הארור ועל נערות מוזרות עם
בנדנה שחייבות ליפול תמיד בתוך הבית שלהם, אך בסופו של דבר
הכניסו את שלגיה לתוך ארון מפואר מזכוכית, העמידו אותו בשפת
הדרך, השאירו את סטיגמני לשמור עליו (הוא כמובן הסכים - לאחר
מלמול חוזר ונשנה של רטנוניות בסגנון 'תמיד הענק צריך לשמור'),
וחזרו לביתם.
עוד באותו ערב עבר במקום נסיך אשר חיפש את הנסיכה שברחה לו
ושכחה אצלו את נעל הזכוכית שלה (היו הרבה נסיכות שברחו לו..
אבל סופסוף מישהי השאירה אצלו משהו, כך שעכשיו היה לו תירוץ
לרדוף אחרי אחת מהן..), הוא ראה את הארון, התקרב אליו ובתוך
הארון ראה את שלגיה בוהקת ולבנה (חלק מצבע השיער כבר התחיל
לרדת..), הוא התפעם, ואז הפסיק להתפעם ופנה אליה - הוציא את
נעל הזכוכית ונעל אותה לרגלה, פעמוני דיסני קטנים צילצלו
כשהנעל התאימה להפליא לרגלה של שלגיה (ובצורה מאד הגיונית -
הנסיך שלנו לא חשב שאולי יש עוד אחת שהנעל תתאים לה..), הנסיך
חייך חיוך מאושר ורכן מעל שפתיה ונשק לה קלות (דבר שכמובן
הפעיל אוטומטית עוד פעמוני דיסני קטנטנים ומעצבנים).
הוא נשאר כמה דקות וחיכה שהיא תתעורר אך ללא תועלת (סטיגמני -
שנשאר לשמור בצד - מלמל משהו על הסטיגמות שהדביקו לנערות
צעירות שחייבות להתעורר כששומעות פעמוני דיסני קטנים). כשראה
ששום דבר לא עוזר, פנה בבלבול לסטיגמני ושאל אותו מה עליו
לעשות - שהרי הוא עשה את כל אשר היה ביכולתו לעשות.
"אני לא רוצה לזלזל בכשרונות הנסיכותיים שלך" סינן סטיגמני תוך
ניסיון ברור לא להתעצבן (לא יותר מדי בכל אופן) "אבל אולי חשבת
על לעשות משהו מוזר כמו החיאה?".
"רעיון אה.. מוזר.. אישי בעל הקומה" (כינוי שסטיגמני כמובן לא
חיבב במיוחד) "אך.. מי ידע לערוך החיאה באזור?"
"אני יודע לערוך החיאה, אה.. לא חשבת על זה, אה? בגלל שאני
גמד? בגלל זה אני לא יודע כלום חוץ מלזמרר 'היי הו' כל היום?
אתה יודע שאני לא אוהב לשתות שיכר בכלל? מי רוצה שיכר כשיש מים
קרים וטעימים?? אז מה אם אני גמד?" צעק בעל המטר תשעים על
הנסיך המפוחד שלא ידע מה לומר, "אתה רוצה שאני אעשה לה CPR? אז
זוז הצידה!!", סטיגמני דחף את הנסיך ההמום הצידה והתחיל לערוך
לערוך לנסיכה תרגילי החיאה, לאחר חמש דקות של לחיצות שהיו
נראות כעידודים חזקים להפגיש בין חזה הנסיכה לבין גבה, פלטה
הנסיכה את חתיכת התפוח, השתעלה מעט, ופקחה את עיניה. היא קמה
מסוחררת קמעה ונעמדה הישר מול הנסיך, עיניו נפגשו בעיניה
(לנסיך היתה חולשה לעיניים אדומות..) והיה שמח.
הזוג המאושר חזר בשמחה לביתם של הגמדים ובדרך הנסיך הסביר לה
כי כל עוד נעל הזכוכית תהיה ברשותה - הרי היא הנסיכה האמיתית
ואף אחד לא יוכל להכחיש את זה.
כשהגיעו לביתם הם ערכו סעודה ענקית שרק התעצמה כשהנסיכה אמרה
לכולם שאותו לילה בדיוק היה יום ההולדת השמונה עשרה..
המנה העיקרית היתה תבשיל מעולה של המלכה, אשר נכנעה לאחר שכולם
טעמו ממנו והתלהבו מאד, וגילתה להם כי הוסיפה לתבשיל עוד תפוח
קצוץ דק.
"כן.. זה התפוח שהבאת לי היום בבוקר!" חייכה המלכה בשמחה.
הנסיכה (העדיין מטושטשת מההחיאה)  זכרה כי יש משהו שלא הכי
בסדר בתפוח ההוא התכופפה לפתע בבלבול מתחת לשולחן וכשקמה שאלה
את כולם -
"אה.. מישהו ראה את נעל הזכוכית שלי?"



הסוף.