הסבתי ראשי במהירות. קולו היפה, לא גבוה ולא נמוך מדי, צלול
ומלא רגש, עצוב במידה שתוכל לצבוט לב רך אך בד בבד מלא תקווה.
סופו של השיר נשמע שמח מהתחלתו. אהבתי זאת. הוא חייך אלי חיוך
מקסים, כשל ילד קטן ואני ידעתי שאם לא אזהר ואשמור על עצמי,
אתאהב בו.
מהרגע הראשון ששמעתי אותו ואת שיריו המלאים עצבות שהזכירו לי
את בלדות הרוק העתיקות משנות השבעים ידעתי שהנה הגיע מה
שחיפשתי במשך שנים. מי, ליתר דיוק.
זמן רב חיפשתי צעיר שאפתן, נגוע בכישרון עמוק, עצום אף יותר
משאפתנותו להתפרסם, שיכול לגעת בקהל עם המוסיקה שלו.
אבל ריצ'ארד היה שונה. הוא לא רצה תהילה, לא רצה כסף, רק לנגן
ולשיר בקולו הצלול. צלול כמו מים מינרלים, כמו זכוכית שקופה
ורך כמו קטיפה כשרצה לשוות לו רכות.
בנות נהרו אחריו כעדר אם כי לא ניתן היה לכנותו יפה. מכוער
אפילו.
אבל הקול, הקול הוא שעשה את ההבדל.
מרגע שהחל לשיר הפך לאדם אחר. מאחד שנראה במבט ראשון כ"פריק"
אנגלי צנום, בעל ידים ורגלים ארוכות מדי, לבוש בגדים הגדולים
מדי ממידתו, שגורר את גופו רחב הכתפיים בגמלוניות מה, הפך לאדם
שופע ביטחון עצמי. עיניו נעשו בורקות, שפתיו מלאות ואדומות.
הוא החזיק במיקרופון כאחד שעשה זאת כל חייו.
זאת היתה הסיבה שחטפתי אותו ומיניתי את עצמי לסוכנת שלו.
הוא הרים את עיניו מהגיטרה ונשא מבט כהה אלי. מן הסתם תפס אותי
מביטה בו במבט מוזר ובודאי תהה על מה. חייכתי אליו בחזרה
והורדתי את האוזניות מאוזני.
"זה היה מצוין ריצ'ארד. אבל די להיום, אני מניחה, נמשיך מחר."
קמתי מהכסא ומתחתי את אברי הנוקשים  מישיבה ממושכת.
הוא עקב אחרי במבטו כשנטלתי את תיקי ואת הג'קט שלי ואת מפתחות
המכונית שלי.
הוא קם, ידיו אוחזות בתיק הגיטרה החום, העשוי מעור ממורטט,
חיוורות וצנומות אך אוה, כמה מוכשרות. ריצ'ארד היה יכול לנגן
על כל כלי שרצה. הוא רק היה צריך לבחור.
"את רוצה ללכת לאכול ארוחת צהריים?" שאל.
שוב החיוך הביישני הזה שכבש את לבי. חייכתי אליו ברוך, בעדנה.
"בודאי."