אתמול בבוקר זה נגמר, וזה נראה לי כל-כך רחוק. כשאני עוצמת
עיניים אני עוד יכולה להרגיש את היד שלו מלטפת אותי, מחבקת
אותי חזק כמו במהלך כל החודש האחרון. שוב עולות בראשי התמונות
מאותו ערב ראשון במועדון.

הייתי צריכה לרקוד, מן הרגשה כזו של חייבת, אז הלכנו דנה ואני.
ידענו שבערב הזה אנחנו רק עושות כיף, אז היינו מוכנות להכל.
אחרי אחד השירים, החלטתי לעשות הפסקה קטנה, קצת לנוח. השארתי
את דנה על הרחבה וחיפשתי בחור שייקנה לי משהו לשתות. לא היה
מסובך למצוא אחד - אז ניגשתי אל אותו צעיר שישב בפינה והגניב
לי מבטים מבויישים. התקרבתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה לקנות לי,
הוא רק גמגם בחזרה. הסברתי לו יפה שזה אומר כן. כמה דקות
אחר-כך כבר היינו עסוקים בנשיקה, נשיקה מדהימה, מאלה שמרגישים
את הברכיים מתחילות לרעוד.
עוד לא ידעתי איך קוראים לו, אבל זה הרגיש לא רלוונטי - זה היה
ערב של כיף, בלי שום התחייבות.
הוא הסתכל לי בעיניים וראיתי שהביישנות נעלמה. "רונן" הוא אמר,
והוסיף לזה מספר טלפון. "אני חייב לזוז בקרוב, אבל אם את רוצה,
את עכשיו יודעת איך למצוא אותי" אמר והוסיף קריצה "אנחנו נגיע
יותר רחוק, את עוד לא יודעת."
כשהוא קם ועזב, ניסיתי לשנן את המספר שלו. אמנם תכננתי לא
להתקשר אליו, אבל עדיף לזכור ולשמור נשיקה כזו.
עד לסיום אותו היום, הספקתי לשכוח פעמיים את המספר ולהזכר בו
פעם אחת. פעם אחת בלבד. היה קצת חבל, אבל לא תיכננתי שהיום
ההוא יהיה יותר מסתם יום של כיף.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי ופתחתי את התריסים, ראיתי בחור צעיר
יושב על המדרכה מול הבניין שלי. הוא הרים עיניים עייפות, חייך
וקם כאשר ראה אותי. כשנעמד ראיתי אותו מחזיק ורד אדום בידו.
העיניים שלו שאלו אם הוא יכול להיכנס, או שרק דמיינתי. אמרתי
לו שאני כבר ארד, אולי רק חשבתי שאמרתי, אך כעבור 5 דקות כבר
עמדתי בכניסה לבניין. הוא ניגש אליי, נתן לי את הורד, ועוד
פתקית עם שם ומספר. "ידעתי שתשכחי, אני לא אשכח אותך" אמר בקול
מלטף. התחלתי לחזור לתוך הבניין, סובבתי בעדינות את ראשי,
ראיתי שהוא מביט בי ומחייך. אמרתי לו "סיגל. קוראים לי סיגל,"
החיוך שלו התרחב עוד יותר, הופתעתי שזה בכלל אפשרי.
לא יכולתי להתאפק, וכבר בצהריי אותו היום טלפנתי אליו. דיברנו
שעות בטלפון, ואז עברנו לפגישה אישית יותר. אחרי כשעה וחצי של
משחקים, הוא הזכיר "אמרתי לך שנגיע רחוק יותר." הסתכלתי לו
בעיניים הכחולות המדהימות וקרבתי את שפתיי לאזנו ובלחישה מתגרה
אמרתי לו "אתה תחכה לפחות חודש." הוא חייך, כנענה לאתגר.
במשך חודש שלם לא יכלו להפריד בינינו, הלכנו יחד לכל מקום - כל
החברות שלי ידעו, שאם אני נמצאת, רונן בסביבה, לא יכלו להכניס
בינינו גפרור. חודש קסום זה היה, הליטופים שלו, הנגיעות שלי,
הנשיקות. המשחקים נשארו בתחום המותר, לא רציתי להגיע למיטה,
ועשה רושם שגם הוא זכר את ההתגרות ולא ניסה אפילו.
הרגשתי איתו בשמיים, ולכן לאחר שלושים הימים, הרגשתי בטוחה
להיות איתו. הוא בא אליי מוקדם, עם ורד נוסף, הפעם לבן. הוא
התחיל לנשק אותי, ותוך שניות התמסרתי למגעו הרך, המלטף. שנינו
ידענו שזה הזמן והמקום. ההתמסרות הייתה הדדית, קסומה, כמו
שחשבתי שרק הוא יכול לתת.

למחרת הוא כבר לא היה אצלי, השאיר רק פתק - "שלום". במשך כל
היום ניסיתי לדבר איתו, אך הוא התחמק ממני. כשלבסוף תפסתי אותו
הוא אמר שזה נגמר. לא הבנתי איך דבר כזה נפלא יכול להיגמר בכזו
קלות, וכזו מהירות. בכיתי כל אותו היום, הכרית נרטבה ונספגה
בדמעות.
עליה אני כותבת לך שורות אלו: אני כל-כך אהבתי, ועודני אוהבת
אותך. אני לא יכולה לשנוא, אני יכולה רק לכעוס עליך, עליי. אני
מתגעגעת כבר יום - כבר נצח, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב זה
שזה היה נפלא, ואני כל-כך רוצה אותך בחזרה. אבל גם אם תרצה,
אני לא אוכל. פגעת בי. היה שלום.
אני רק אוסיף שאני מקווה שהחודש הזה היה בשבילך מה שהיה
בשבילי. היה חודש נפלא, הרגשה עילאית. ובשפה שתבין - היה
מדהים, אליפות עולם. היה מונדיאל.