אף פעם אני חושבת שלא הרגשתי כל כך טוב. אולי זה בגלל מה
שההורוסקופית מהעיתון אמרה, ואולי לא...

פתאום הכל מסתדר, מתחילת השנה לא היה לי בביצפר ממש מי לדבר
איתו, עכשיו יש לי את בת-אל שאני לא כל כך נפתחת אליה ברגשות
שלי אבל היא נפתחת אליי ואני עוזרת לה הרבה עד כמה שאני יכולה,
וזה משמח אותי מאוד. אני שמחה שיש לי אותה.
ויש גם את סימון מכיתה י"א, שבא אליי עכשיו ורוצה שנהיה חברים
או משהו, אני לא אוהבת אותו אבל הוא אחלה בן אדם ואני כן רוצה
שיתפתח משהו בינינו, חוץ מזה שאני יכולה "ללמוד" לאהוב אותו
(ואני יכולה גם לא אבל זה לא משנה לי).

פתאום אני מרגישה כל כך טוב ומסתובבת עם חיוך אדיוטי על הפנים,
חיוך שאני לא רוצה שימחק אף פעם. אני אוהבת את מה שיש לי עכשיו
אבל אני מפחדת- מפחדת לאבד את זה.
פתאום אני לא רוצה להרים ידיים, אני לא חושבת על מוות בתור
מפלט אחרון, ואפילו חשבתי היום שאם אני אדרס או משהו אז זה
יהיה לטוב- כי זה מה שרציתי כל הזמן- התגשמות חלומותיי, אבל
לטובה...

וגם אמא נתנה לי היום מתנה ליומולדת טבעת טורקיז- טבעת בצבע
תכלת שנראית מפלסטיק, אבל היה מצורף פתק שאומר שטורקיז זה טוב-
זה משמח ונותן תקווה או משהו כזה, בכל אופן אני לא מורידה אותה
מהאצבע, גם בגלל שהיא נתקעה, אבל גם בגלל שאני לא רוצה.

יומולדת 16 זה דבר טוב. השנה לפחות...


                                                           
       (31.1.2001)