שובלך
הנבנה מרסיסי אבק מתיקות
נשרך בצמוד לצלך האובד
שדבוק לגבך הכפוף
המתפתל מכאב הבדידות
ששובר באומללות כמו פטיש
ניצנים של שברירי שמחתך
שעולים כבלוני נשמות
ובוכים כניצוצות אהבתך
הדלה, שהצליחה באומץ לפקוע
מביצה שבורה של ניכור
ואוזנך מבעד לזכוכית העיזה לשמוע
ולא הותירה בך ספק של ערעור
אך עדין בשורה מסודרות שאלות
המתרבות כדפיקות בשעון שאיפתך
ואת לבך הדהוי מרגשות זה מתיש
שבאפלה אין צל שיתמזג בנשמתך
ויראה את עינייך ששקעו בעצבות נשרפות
כמו כל חלקיק צבוע שחור אצלך בגוף
כמו כל רגש הפורש כנפיו כציפור נודד
בדמעות שטובעות כנטיפי מליחות
בימך.