"ילדה" הוא קרא לה, ומיידית היה מתפשט חיוך רחב על שפתיה,
החיוך שמיועד רק לו, החיוך המושלם.
"את עייפה ילדה?" היה שואל ברוך, והיא הייתה משיבה תמיד
בשלילה, על מנת שהשיחה לא תסתיים, לא תסתיים לעולם. ובכל זאת,
היה מגיע השלב שבו קולותיהם המפהקים השתתקו, והיא נאלצה להיפרד
מקולו. הוא היה מנתק את השיחה, בעוד היא נותרה עם השפורפרת
צמודה לאוזנה, שומעת את הציפצופים האחידים המודיעים על היותה
יחידה על הקו. אזי הייתה סוגרת גם היא את הטלפון, ומניחה אותו
לצידה, מחייכת בסיפוק בחושבה עליו.
רק פעם אחת היא טעתה. והספיקה פעם אחת, לשנות את הכל. אותה
פעם, כשהוא נפרד ממנה ופנה לישון הייתה היא עדיין עירנית
לחלוטין, ובפיה, נותרו עוד מילים, לבטא רגשות שאינם. צלילם של
הציפצופים היה טורדני הפעם, ובחוסר סבלנות היא סגרה ופתחה את
הטלפון, מחייגת מספר שנשמר בזכרונה, מספר שאינו מספרו. "הלו?"
שאל הקול והיא האזינה דוממת. "הלו?" חזר הקול הגברי והעביר בה
גלי חום, כל הרגשות שמדי ערב הייתה הוגה בהם, שואפת להרגישם,
צפו שוב אל פני השטח. השיחה נותקה. היא רצתה לתקן את הטעות,
אבל כבר לא הייתה מסוגלת. היא הניחה את הטלפון הרחק ממנה. שעות
רבות מאוחר יותר נרדמה, כשהכרית תחתיה ספוגה בדמעות.
"מה שלומך ילדה?" הוא שאל אותה בשיחת הטלפון למחרת, ובפעם
הראשונה, החיוך לא התפשט על פניה. הקול שלו, נעים ככל שיהיה,
ואוהב, ומגן, לא עורר בה סערת רגשות, והיא הבינה, שבאהבה, שלא
כמו בהיגיון, החוקים ברורים, והוא נפל.
יום אחר כך, כבר לא התקיימה שיחת טלפון. שנים רבות עברו מאז
אותה תקופה, אך עדיין, כשמישהו מכנה אותה "ילדה", היא נזכרת בו
ומחייכת, בבחור המושלם, שהיא לא אהבה.