אני יושב עכשיו, מאזין למוזיקה עצובה, נכנס לאוירת נכאים
קטנטנה.
פותח את חלון הכתיבה שלי.
מתחיל לטפטף מילים.
משהו עצוב, מלנכולי,שירעיד  את ליבי מעט.
אולי.
לפעמים העצב הוא בסה"כ פחד להיות לבד.
גם אם זה לרגע אחד קט.
הידיעה לא מנחמת, גם לא שהעצב הוא צרת רבים.
משקל הולך וגדל של עומס רגשי מתחיל לטפס על הלב.
אל המסך שלי קופץ לפתע באנר של פיצריה שכונתית חדשה שנפתחה
מעבר לפינה.
"פיצריית האחים דנינו - אצלינו הפיצה באמת טעימה!"
אז כוס אמק עם העצב הזה.
אני הולך לאכול פיצה.