הצרור שלי ריק ממפתחות, אבל פעם הוא היה מלא מלא מלא מלא
במפתחות. אין בו תועלת יותר, בצרור המפתחות שלי, כי המפתח
היחיד שיש עליו הוא של דלת בבניין שביטלו אותו לפני 18 שנה.

פתחתי דלתות ומנעולים, שכפלתי, החלפתי, השאלתי, ברחתי, מכרתי,
כאבתי, הכנסתי וחטפתי.

מי יפתח לי את הדלת של הבית?
אני עומדת מול הדלת החומה ובועטת בה
עד שייצא ממנה דם
או עד שייצא ממני דם
אני רוצה הביתה.

מי ייפתח לי?...

איש קטן נותן נקישות קטנות על כתפי עם אצבעו הקטנה,כאילו שאני
הדלת. לא, אני לא כאן. אני נלחמת על מבנים בחלל, עם צבאות וכלי
נשק שרוצים להשמיד אותי. "יש כאן מישהו?" שואל הנודניק. לא,
אין כאן אף אחד. הפסדתי. הפסדתי בקרב, והיה לי צבא חזק. עכשיו
אני איננה, אני לא בבית. אין לי צרור לבית שבו נולדתי, ואין לי
מפתח לחדר שבו ישנתי בשש השנים האחרונות.

ממשיכה לבעוט בדלת,
מפעילה תותחים ומרגמות
קללות ודמעות
והאיש הקטן הופך לגדול
ומתחיל לבעוט בי,
עד שיצא ממני דם.
או עד שיצא ממנו דם.
כנראה גם לו אין צרור, ואפילו אלוהים לא יוכל לפתוח את מה
שסגור כבר למעלה משמונה עשרה שנה.