"אני מתגעגע" אמר לעצמו בשקט, בעדינות וברוגע, לאחר מכן פשט את
מכנסיו, הוריד את חולצתו, לבש מכנסי-פיג'מה ונכנס למיטה.
אותו משפט עדיין הדהד בראשו, עשה שם הילולה, הוא ניסה בכוח
להבין את משמעותו עד תום - להבין אל מה בדיוק הוא מתגעגע, מה
בדיוק חסר לו...
החיים שלו כמו שהם עכשיו לא נראים בעיניו האידיאל, אף הנחות
ביותר, לחיים. החיים שלו היו ריקים מתוכן, הוא חשב לעצמו - הוא
מתעורר בבוקר, הולך ללמוד, חוזר הביתה, רואה טלוויזיה, מדבר
בטלפון, פוגש חברים והולך לישון. כל יום אותו דבר, אין משהו
גדול שמשמח אותו, רק דברים קטנים, כמו למשל כאשר הוא מצליח
באיזה מבחן, הוא מרגיש מין שמחה רגעית כזאתי, אבל בכללי הוא רק
מנסה להעביר את הזמן, בלי בעצם לחיות, להעביר את הזמן בלי
להיות קיים, מבחינתו לפחות. יש משפט שאומר: "אתה חושב משמע אתה
קיים", והוא - לא ממש חושב משמע הוא לא ממש קיים, מבחינתו.
הוא מנסה לאמץ את מחשבותיו, מנסה לפגוע במקור של הרגשה זו, הוא
מנסה לברר אל מה בדיוק הוא מתגעגע, אך לשווא, הוא מרגיש שהוא
מכוון לשמים, מכוון ולא יודע על מה לירות.

היא מסתכלת עליו מלמעלה, יושבת לה על ענן ומזילה דמעה, רואה
איך הוא נרדם לאיטו. מרגישה את מה שהוא מרגיש, פורסת את כנפיה
ומנגבת את הדמעה הבורקת, שכבר עשתה את דרכה מטה במורד לחייה.
היא עפה מטה, מתיישבת על קצה מיטתו, עוטפת אותו בכנפיה, מלטפת
את שיערו הנעים, נושקת ללחיו ומכסה אותו בשמיכה דקה. היא שרה
לו בקולה העדין, השמימי, שרה ומלטפת אותו, מנסה להרגיע אותו,
להשיב לו את מה שאיבד...
היא קמה ומתהלכת חרישית בחדר, מסתכלת סביב ובוחנת את חוסר
הסדר. עובר רגע, והיא פורסת כנפיים, ממריאה מעלה מעלה, אך
שומרת עליו מכל משמר, כמו על חרסינה יקרה, מוודא שלא תיפול
ותישבר.
היא מגיעה בחזרה לענן שלה, מתיישבת עליו, משעינה את מרפקיה על
ברכיה, את ראשה על כפות ידיה, מסתכלת מטה ודמעה נוספת עושה את
דרכה במורד לחיה...