במרומי השמיים
בגבול המציאות והדמיון,
שכנו שלושה עשר מלאכים
שהשכינו אהבה ושלום.
לאחד אזל הכוח ופרש זה מכבר,
ושניים עשר נותרו
לשמור על השבטים האבודים שבמדבר.
עפו המלאכים לכל המלחמות,
היו כולם, חזרו פחות.
התייאשו חלקם,
ועזבו אותנו לנפשם.
שבעה נשארו עם ראש מורם אל על,
בתחינה מאדונם, שלשבוע יתן לנו הכל
שקט.
מנוחת שבת עברה,
כנפו של מלאכי נמרטה והושחטה;
כנפיהם של מלאכיי ניסו לבנות מחסה עליי.
אך התופת כה גדולה
והכאב כל כך סמיך
ונוצות הכנפיים הטהורות
סחוטות דמעות, שומרות צרות.
יש להגביר את השמירה על הקהל הרחב,
מלאך בתחבורה הציבורית
יהיה מצרך נכסף.
אך התופת כה גדולה
והכאב הוא מדבק,
וגם הילת מלאך פגועה
לא יכולה את הפצע לשתק.
והמלאך שלי מגואל בדם,
ומלאכי שלי מגועל מעצמו,
ובשקט טהור של מלאכים
פונה אחרונה אל אדונו,
קח ממני את כתרי,
קח ממני הילתי,
וקח ממני את כנפיי,
אך תן להם - המלאכים,
תשיב להם חיי.
וקול דממה דקה נשמע על ישראל
וקול תרועה רמה השמיע המוות הגואל
וכל אחד מהם חרישית שואל
האם גם במלאכים העולם הזה בוחל? |