טירוף זה עסק מפחיד.

הלכתי בשעה מאוחרת בלילה בכביש האפל, המצוי בין הפרדסים.
בעטתי בגופה של חתול דרוס, שהועפה לצד הכביש. הראש של החתול
יצא מהמקום. הוא הביט בי במבט כועס. שמעתי אותו מיילל בעצבנות
"מה קרה לכבוד המת?!".
"הלך לעולמו" אמרתי משועשע ממשחק המילים של עצמי.
הבטתי בראש הקטן והפרוותי. הוא לא צחק.
המשכתי ללכת.

כוח, שאין ביכולתי לתאר, דחק בי להיכנס לפרדס מימיני.

דמות דקיקה זינקה עלי מבין העצים. היא נתלתה על צווארי, ורגליה
היו כרוכות מסביב למותניי. נבהלתי וניסיתי להפילה לאדמה, אך
היא בשלה, נאבקת להישאר על גבי.


טירוף זה ענין יחסי.

לאחר שהבין שאין לו סיכוי להוריד אותי מגבו, הוא הפסיק לנסות.
הדקתי את אחיזתי בו ביד אחת, ובידי השניה שלפתי קלמנטינה נרקבת
מאחד העצים. ידיו ניסו לשלוף את ידי היחידה האוחזת בו. אני
חושבת שחנקתי אותו. הרפיתי ממנו וקפצתי בחזרה לאדמה.
הוא הביט בי בחשדנות. ניקיתי את הזיעה אשר עטרה את מצחי,
והסטתי את שערי הארוך לאחור. הבחנתי שהוא עשה את אותו הדבר
בדיוק. גם הוא מחה זיעה, גם הוא הסיט שיער ארוך. הבטנו זה בזה
וצחקנו משועשעים. לא היה לו חיוך מיוחד. לעומתו, לי היה.
זרקתי את הקלמנטינה לכיוונו. הוא לא תפס אותה, רק הביט בה
מתגלגלת בקושי על האדמה הגבשושית.
הוא השיב את מבטו אלי.
קרבתי אליו. טיילתי מעט על גבול הטריטוריה האישית שלו.
מבטו הבוחן, הרעב ריצה אותי.
ידעתי.
לכדתי אותו. הוא שלי.


מפחיד יותר מטירוף, זה להתאהב בטירוף.

היא פתתה אותי בגופה הדקיק, החלק, הקימורים המושלמים נראו גם
בחשכה, החיוך שלה סנוור אותי כשמש קטנה.
העברתי את כף ידי על צווארה. היא עצמה את עיניה והטתה את ראשה
לכיוון השני, מניחה לי להמשיך וללטף אותה. מצווארה, עברתי ללטף
את הכתף, אשר בצבצה מבעד לחולצתה הקרועה, ומשם ליטפתי זרוע
ארוכה ועדינה. פניה הביעו עונג מסוים, נשימותיה היו איטיות.
מהפנטות.
שברתי את השתיקה.
"מה את עושה כאן בשעה כזו?"
עיניה נפקחו בבהלה והביטו בי מופתעות.
היא צעדה צעד אחד לאחור והתנערה ממגעי.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזו?" השיבה לי לפתע בשאלתי שלי.
"א..א.. אני.. אני לא יודע" עניתי בקושי.
"גם אני לא." היא אמרה בהחלטיות.


זה הטירוף שאוחז? או שמא המטורף אוחז בטירוף?

הוא המשיך לבהות בי.
הרמתי את ידי מעלה וזרקתי אותן בחזקה כאילו לא היו מחוברות כלל
לגופי. הרמתי את ראשי לשמים ופערתי את פי.
"נשק אותי!!!" צעקתי בחזקה.
צעקתי הדהדה באוויר מספר שניות ונאלמה בפתאומיות.
הוא תפס את עורפי בבהלה, משך אותי לכיוונו ונשק לשפתיי.
'סוף סוף!' חשבתי לעצמי.
כשהרפה מנשיקתו חיבקתי אותו חזק.
"אנחנו לא כל כך שונים למרות הכל" לחשתי לאוזנו.
"למרות הכל?" הוא שאל מבולבל.
נשקתי ללחיו והלכתי משם.


טירוף.

היא הלכה והתרחקה ממני, מנענעת את עכוזה המתוק בחושניות
מטרפת.
לפתע היא סובבה את ראשה, מעיפה את שערה השופע אחריה ומביטה בי
בחיוך מסתורי.
ידה התרוממה, צפורניה הארוכות היו שלוחות לכיווני.
"מייאו.."
היא קרצה, הסתובבה ורצה משם.

חזרתי לכביש החשוך. ראשו של החתול עוד היה שם. ממשיך להביט
בי.
יכולתי להישבע שהוא חייך אלי.
"מייאו.." החזרתי לו והמשכתי בדרכי.


מטורף.

אני מביטה בקורבן החדש שנפל ברשתי הסבוכה.
הוא הולך לאורך הכביש.
הוא שלי.


ואני-
טירוף.


מייאו..