תמיד היא האמינה בעולם קסום. היא הייתה בעלת כושר המצאה מיוחד,
כולם ידעו. תמיד היו לה חברים דמיוניים, ולכן סבלה מההשלכות.
העולם החיצוני דחה אותה, כי לא עמדה בקריטריונים שלו. ובכך
בעצם, דחף אותה העולם יותר ויותר לעולמה הפרטי, הקסום והמורכב
שלה.
כשהייתה מתעוררת בבוקר, הייתה תמיד מברכת לשלום את החבר
הדמיוני שלה, שלמה. שלמה לא היה משהו מסוים, אלא ערבוב של הכל,
כי כאמור, היא הייתה בעלת כושר המצאה מיוחד.
 היא הייתה מתלבשת, מצחצחת שיניים והולכת לבי"ס. בביה"ס כולם
היו צוחקים עליה, אבל לה לא היה אכפת, כי לה היה את שלמה.
ובצהרים כשהייתה חוזרת מביה"ס לאחר יום מאוד מאוד ארוך וקשה,
הייתה מבקשת מהענן למעלה שיבוא וייקח אותה לסיבוב. והוא תמיד
בא. היא הייתה מטפסת עליו וממריאה גבוה לשמיים. היא הייתה
מרגישה כמו ציפור, עפה לה בשמיים, משוחררת ובלי דאגות. היא
הייתה פוגשת ציפורים בדרכה ומדברת איתן, והן היו מבינות.
וכשהייתה נוחתת בחזרה בביתה, הייתה תמיד מודה לענן בנימוס רב
ועולה לחדרה. בלילה אחרי שצחצחה שיניים, היא הייתה עולה למיטה
ומחכה לפיה הזוהרת, הלבנה היפה שתבוא להרדים אותה. ותמיד לפני
שהפיה הייתה שופכת עליה חול מרדים, היא הייתה מנשקת את הילדה
נשיקה קסומה, והילדה הייתה מאושרת.
היא כמובן, לא הסתירה כלום מהוריה. היא הייתה מספרת להם הכל,
אבל הם בתור מבוגרים שכחו איך זה להיות בעולם קסום, להיות
תמים, ולכן לא האמינו לה.
יום אחד חשבו שזה מוגזם ולקחו אותה לפסיכולוג, הוא הרי אמור
להבין את נפשה. אבל הוא לא. במקום זה הוא רשם לה כדורים
שירגיעו את מוחה וכך לאט לאט הדמויות והעולם הקסום שלה ייעלמו.

וכך קרה. שלמה התחיל לדהות, הענן הפסיק לבקר, והילדה נרדמה ללא
הפייה שבאה להרדים אותה. וכך בעצם העולם התמים והקסום שהיה
לילדה נעלם גם הוא אט אט. אבל למרות שהיא הסתדרה בלעדיהם, היו
משקיפים עליה שלמה, הענן והפייה מרחוק, רק לראות שהיא מסתדרת.
והיא הסתדרה. ומדי פעם, אם היא ממש התאמצה, הילדה עוד הייתה
יכולה להיזכר בפרצופו של שלמה, או לראות מרחוק את הענן שלה
והפייה ישובה עליו. ולמרות שאיבדה את עולמה הקסום, היא עדיין
הייתה מאושרת.