ביום שלישי קיבלתי שיחת טלפון. זאת היתה אותה אישה מהשיחה
הקודמת. היא מנסה לשכור את השרותים שלי כדי שאני אחסל.... לא
לא לא. אחסל זו לא מילה יפה... אגרום לזה שחייו של בעלה
יסתיימו. היא לא מבינה רמזים. היא לא מבינה שהפעם, אני לא יכול
לבצע את המשימה. היא לא מבינה שהמשטרה עומדת לי על הזנב ולא
נותנת לי לזוז. גם המחיר שהיא מציעה לא משהו. מה זה חמשת אלפים
שקל על הבעל שלך? לפעמים אנשים לא יודעים להעריך חיים של
בנאדם. את המוכר מהפיצוציה לקחתי בעשרת אלפים ובלי סיבה
מיוחדת! אז מה אם הוא לא נותן לך גט?! זה סיבה לתת אותו כל כך
בזול?! סיכמתי איתה על תשעת אלפים וחמש מאות שקלים, שיחכו לי
בתוך תיק בתחנה המרכזית. אתמול ירדתי לרחוב, ותפסתי מונית
לתחנה המרכזית. התיק צריך להיות בתוך השירותים. אני לוקח את
התיק ועולה על קו ארבע, בדרך אל בעלה של האישה. היא נתנה לי
מין כתובת מוזרה כזאת. רק שאני לא אסיים חיים של מישהו אחר.
ירדתי מהאוטובוס בתחנה הסופית. משם זה מרחק הליכה. כשצלצלתי
באינטרקום, התחלתי להתחרט. על המסך התגלה בחור צעיר, שנראה די
חביב. אני חושב שאני מכיר אותו מאיזה פרסומת או משהו. די. אני
לא יכול להרוג אותו. אני עוד עלול להתפרסם בשוק שלנו בתור רוצח
פרסומות. זה לא יהיה במקום. חזרתי הביתה, והרמתי טלפון לאישה
המוזרה. צעקתי עליה, איך את יכולה להרוג בנאדם כל-כך נחמד. "מה
איכפת לך?", היא צעקה עליי בחזרה. "אתה בסך הכל רוצח שכיר." מה
איכפת לי באמת? הכסף ישאר אצלי במילא. והיא? הרוצח הבא בטח
יהרוג אותה.