בוקר יום חמישי היה כמו כל אותו בוקר בשנה האחרונה. קמתי משינה
עמוקה, השעון הראה על השעה 11:30 בבוקר. יחסית מוקדם בהתחשב
לעובדה שהלכתי לישון לפני 12 שעות. התיישבתי, הלכתי לשטוף פנים
ולהכין את הקפה של הבוקר.
כעבור מס' דקות הבנתי כי מן הראוי שאבקר מידי פעם במוסד שנקרא
תיכון. התלבשתי ויצאתי לדרך הארוכה לבית ספר שבשבילה היה עליי
לחצות כביש ראשי אחד. הגעתי והופתעתי לגלות כי יש עדיין כמה
שמיניסטים בבית ספר, עליתי לכיתה וחיפשתי שאריות של שיעור.
כשלא מצאתי, קפצתי לקפיטריה בשביל להרגיע מעט את הבטן. מינה,
יודעת להכין אוכל, ועשרת השקלים ששילמתי עבור בורקס הפינוקים
הכי מוצלח שטעמתי מחיי השתלמו. הסתובבתי מעט בבית ספר וניגשתי
לשומר ששמר על הכניסה האחורית. הוא ישב מחת לעץ אפרסקים,
שפריחתו בשיאה ופירותיו מתוקים כדבש. היתה איתו שביעיסטית אחת.
"מה המצב, פארמדיק?!" שאל השומר במבטא מעט רוסי, חייכתי אליו,
והושטתי את ידי ללחיצת היד הגברית המסורתית. "מסתבר שהיתה לי
היום מתכונת חוזרת במתימטיקה" אמרתי, "אתם עדיין לומדים?!"
שאלה השביעיסטית, שתליון של שמה "לירון" התנוסס על צווארה.
"כן, קורה, איך פעם מישהו שר על זה "פחות אבל כואב"". צחקנו
שלושתינו. לפתע השומר החליט כי הוא מעוניין לעשות סריקה,
והשאיר אותי ואת לירון, לבד.
התחלנו לגלגל שיחה, על כל מיני מורות מוזרות ומפחידות בבית
ספר, שמטילות אימה על התלמידים, על החופש הקרב, ועל מה אני
יעשה שנה הבאה כשהיא תלמד...
המשכנו, אני סיפרתי על הטור השבועי שלי בעיתון מקומי, והיא
סיפרה לי על חוויות מהמורה שלה למתמטיקה ועל קליטת השפות
המהירה שלה. "תגידי, מה היה הקטע הזה של הגרפיטי שעשיתם לפני
שבוע?" שאלתי, וציפיתי לתשובה, כאשר בדיוק שבוע לפני, הוצף בית
הספר בכתובות גרפיטי של שיכבת השביעית ובכתובות גנאי כנגד
הרכזת שלהם, ההנהלה לא עשתה בנידון דבר. "לא יודעת, כל השיכבה
מה-זה מלקקת לרכזת עכשיו, ואולי זה בגלל שהבן של המנהלת לומד
בשיכבה". הנהנתי בהסכמה, "היא בהחלט מפלה לרעה, כשהיא צריכה
משהו, היא יודעת יפה לבקש, אבל כשאתה מבקש, היא תירק לך
בפרצוף, מניסיון". איכשהו השיחה הגיעה למצב שדיברנו על הבנים
של המנהלת, הראשון, הומו מוצהר, והשני זרק את אחת מהבחורות
היותר יפות שהיו בבית ספר. "רק אידיוט כמוהו יזרוק אחת כמו
עינת!", היא חייכה. המנהל הכללי של בית הספר יצא מהדלת, "או
שלום משה, מה שלומך? אתה רואה אני שומר לך על הרכב" אמרתי
כשמתי לב שאני בכלל יושב על האוטו שלו. "זה בסדר, מה שלומכם?"
שאל, "אני לא מתלונן, אבל בת'כלס יכול להיות יותר טוב", מכאן
הוכנסו יותר מידי משפטי פילוסופיה עמוקים ומלאי משמעות
פוליטית, אני ולירון סיכמנו את השיחה בכך שננסה לעשות את המיטב
כדי להריץ את משה לכנסת. "אוי אני ממש חייבת ללכת, היה ממש כיף
להכיר אותך, נדבר מתישהו", קמה מהכיסא של השומר שהיה מתחת
לצילו של עץ אפרסקים, לחצה את ידי בחמימות, והלכה". "כן, גם
אותך..." עניתי ונשארתי עם פה פעור בתדהמה.
בתזמון מושלם, בדיוק כשהיא נעלמה מהאופק, חזר השומר מהפטרול,
"נו כבר הברחת אותה, פארמדיק?, תביא אפרסק", "אל תתחיל איתי"
אמרתי בטון חצי מאיים חצי צוחק, קטפתי ומסרתי לו אפרסק, "אני
חייב ללכת" אמרתי, "שיהיה לך בתיאבון, במיוחד בשבילך, אפרסק
מאוהב".