כבר שנים שאנחנו מחפשים אותו. בתחנה שלנו כולם היו רוצים לשים
את הידים שלהם עליו. אנחנו עוקבים אחריו כבר כמה חודשים טובים.
הוא מתחבא באיזה דירה ברחוב קטן ליד רוטשילד. רציתי לבוא
ולהפתיע אותו. אני נכנס לאוטו הישן שלי ונוסע. אני מגיע, ועולה
במדרגות. לאט לאט. בשקט. אני פורץ את המנעול של הדלת שלו בדממה
מוחלטת. הדירה ריקה. רק מקרר ומזרון. הוא לא שם. די מלוכלך,
וגם נראה שהיו פה עוד רהיטים שהועברו למקום אחר. אבל זה הכל.
מזרון קטן בפינה של החדר ומקרר. הקירות מתקלפים. דירה מוזנחת
בבית ישן. שם הוא התחבא כמה חודשים טובים. יצאתי מהדירה והלכתי
ברוטשילד. חזרתי לתחנה, ושמתי לב שדפנה המזכירה נעצה בי עינים
שואלות. אני סימנתי לה עם הראש שלא. עוד לא. הגעתי למסקנה שאני
צריך לבוא לשם לביקור נוסף. חזרתי. עולה במדרגות. לאט לאט. אני
נכנס בשקט. ואני שם לב שהמזרון מונך בזוית אחרת מאשר אתמול.
פתאום שמעתי חריקה של נעל. הסתובבתי וראיתי אותו בפעם הראשונה
פנים אל פנים. שלפנו אקדחים. מכוונים. שותקים. "יש לך אומץ?!"
הוא שאל. אני לא עניתי. אני עכשיו ברמה שלו, אני כמוהו, רק
מידת היושר מפרידה ביננו, אותו מעמד, אחד מול השני, אקדחים
שלופים, גברים, המסתתרים בפני מציאות אכזרית, שנינו שווים.
מסתכל לו בעיניים, מחליפים מבטים קודרים. הוא נראה לי די בטוח
בעצמו. מרחק אפס,אני לוחץ על ההדק, כדור נפלט ופוגע באמצע
המצח. הוא ממלמל כמה מילים וקללות ומתמוטט. מידת היושר שווה
עכשיו, שנינו שווים. אחר כך אוכל לטעון שפעלתי מתוך הגנה
עצמית.