מוקדש לכל האנשים שאי פעם איבדו אדם קרוב

דיברת איתי אתמול, החלפנו מספר מילים, אמרת לי לשמור על עצמי.
אמרת לי לא לכאוב יותר מידיי, אך חשבת באמת שאוכל?
הלכת, השארת אותי לבד, בעולם הזה.
בלי אף אחד שאוכל לשתף אותו במה שקורה לי, בלי אף אחד שיוכל
לייעץ לי.
השארת אותי עם הרבה פחדים. אתה יודע כמה קשה לי להירדם בלילות?
כמה קשה לי ימים שלמים רק לבכות?
אתה יודע עד כמה הזכרונות מהדהדים בי בכל מקום אליו אני מפנה
את דרכי?
אני תמיד מתנהגת כבנאדם קריר, כזה שלא אכפת לו מאף אחד, כזה
שלא מתגעגע לאיש, כזה שלוקח הכל בקלות.. אבל כשעלית אל החול
הכחול, היה לי קשה שלא להתפרץ בבכי, היה קשה לי שלא להישבר.
היה קשה לי, עדיין קשה לי שלא להתגעגע. שיחקת בחיים שלי דמות
מרכזית במיוחד, אחד כזה שתמיד אפשר לשפוך בפניו הכל. אחד כזה
שיתמוך בי לא משנה עד כמה שאני לא צודקת.
והלכת.
אני זוכרת את הימים השלמים בהם ישבתי במחלקה הארורה, מסתכלת
עליך ולא מעיזה לפתוח את הפה. ידעתי שאם רק אנסה לדבר
אתפרץ..ולא רציתי שתראה את הכאב הנפשי שלי, לא רציתי שזה יכביד
עליך עוד יותר.
אמרתי לך להיות חזק, אבל נאכלתי מבפנים. הקרנתי כלפיי חוץ את
החוזק שלי והאמונה שאי פעם תצא מהמקום הארור הזה.
למרות שלא באמת יכולתי להאמין. ידעתי שהמחלה הארורה תהיה הדבר
שיוביל אותך אל העולם הבא. ידעתי. כולם ידעו.
ניסיתי להאמין שלא, ניסיתי להתכחש לזה. אבל הלכת.
הלכת כמו רבים כמוך. מאותה סיבה. אחרי תקופה של סבל וטיפולים
גם אתה הצטרפת אל ההוא מלמעלה. הלכת.
האושר של כולנו הוחלף בים של בדידות ארורה, בים של כאב..בים של
עצבות.
הלכת מן העולם. הלכת.