הארי מצא את עצמו שוכב על האדמה, באמצע שדה קצור. השמיים היו
כהים, כנראה מעט אחרי שעת השקיעה. הוא לא הצליח להיזכר איך הוא
הגיע לשם, או איפה הוא בכלל היה.
הדבר האחרון שהוא זוכר זה שהוא יצא משיעור לחשים, הוא היה לבד
כי הרמיוני נשארה לדבר עם פליטיק ורון עדיין שכב באגף המרפאה
אחרי שנפגע מקללה שנוויל הטיל עליו בטעות.
הוא הלך באותו זמן לכיוון מגדל גריפינדור, ואז... הוא שמע
קול.
הקול קרא בשמו. הארי הלך לכיוון מקור הקול, וראה שהוא הגיע
מתוך כיתה.
הקול היה מתוק והא קרא בשמו של הארי במין שיר שכזה "הההארי....
הארי..."
השיר ערפל את חושיו של הארי והדבר היחיד שהוא שמע היה השיר,
הוא הרגיש את עצמו נמשך לתוך החדר- אל מקור השיר. הוא סובב את
הידית, פתח את הדלת, ונכנס פנימה.
הדבר הבא שהוא זכר זה להתעורר פה.
והשאלה עלתה עוד פעם - איפה זה פה?
הוא קם על רגליו והביט סביבו, המקום היה נטוש לגמרי, באופק לא
נראה שום דבר. רק אדמה ועוד אדמה לאורך קילומטרים.
רק שינוי אחד היה בנוף- עץ, עץ גדול במיוחד שלא היה במרחק רב
מהארי. העץ עשה צל, והארי (שעכשיו, בניגוד לקודם, היה מאוד
מודע לעובדה ששמש, ממקור לא ידוע בשמיים קפחה על ראשו מאוד)
החליט ללכת אל העץ, ולשבת בצלו. ושם לנסות להיזכר במה שקרה או
לחשוב איך הוא יוצא מהמקום הזה וחוזר להוגוורטס.
 
הארי הלך והלך והמשיך ללכת אבל ככל שהוא המשיך ללכת נראה היה
שהעץ רק התרחק.
השמש המשיכה לקפוח על ראשו והארי הרגיש שאם הוא לא ישתה מים
בדקה הקרובה, הוא יתעלף.
הוא נפל על החול (האדמה השתנתה לחול, אחרי כמה קילומטרים של
הליכה).
ואז, לראשונה מוחו עבד בצלילות ומשהו עלה בדעתו "איזה טיפש
אתה!" הוא אמר לעצמו ובאותה הזדמנות חבט את כף ידו בחוזקה על
מצחו "אתה קוסם!"
הוא חיפש בכיס מכנסיו (הוא לא לבש את הגלימה באותו רגע) והוציא
את השרביט שלו.
"ווטרוול" הוא מלמל, וסילון של מים יצא מקצה השרביט ושטף את
פניו של הארי, הוא פתח את פיו כדי לתת למים לזרום לתוכו.
כשהוא גמר להתרענן הארי תהה אם הוא יוכל לזמן את המטאטא שלו.
הוא התרכז באש המחץ שלו ששכב במקום בטוח מתחת למיטה שלו בחדר
של הבנים בשנה שביעית בטירת הוגוורטס. "אציו" הוא קרא, מניף את
שרביטו לאחד הכיוונים.
הוא נזכר במשימה הראשונה של טורניר הקוסמים המשולש, הוא לא היה
מאוד רחוק מהטירה, אבל לקח לאש המחץ שלו זמן להגיע. אז הוא
חיכה, ואז ניסה עוד פעם- מתרכז ככל שביכולתו רק באש המחץ
ובמקום הימצאו "אציו אש המחץ" הוא צעק, וחיכה עוד פעם, הפעם
יותר זמן.
כלום לא קרה.
הארי ניסה לחשוב מה לעשות עכשיו, כשהוא שם לב שכבר לא חם לו,
ההפך, התחיל להיות קר. השמש כבר לא יקדה עליו והשמיים היו קהים
יותר מלפני כן.

פתאום החלה לנשוב רוח חזקה במיוחד, שכמעט והעיפה את הארי, הוא
רץ בכל כוחו, מנסה להתחמק מהרוח, שמשום מה רדפה אחריו, ואז
הקיפו אותו רוחות (לא רפאים!) ויצרו מין חומה. ופתאום החומה
נהפכה לחומת אש שגידרה את הארי מכל צדדיו.
ואז באה עוד רוח, יותר חזקה מהרוח הקודמת וכל האש נעלמה כלא
הייתה.
עפעפיו של הארי נסגרו על עיניו והוא נפל על הרצפה הקשה.

כשהארי פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו קשור בחבלים. הוא היה
בחדר חשוך מאוד, חשוך כל כך שהוא לא יכל לראות את ידיו שלו.
אבל אולי זה היה בגלל שהמשקפיים שלו לא היו אצלו, אולי...
אך לא היה לו זמן להרהר בכך כי הוא קלט דמות שעמדה באפלה, עבדה
על משהו.
"מי שם?" צעק הארי אל הדמות, בלי לחשוב פעמיים
הדמות לא אמרה מילה, היא רק החלה ללכת עד שנעלמה מתווך ראיה.
אבל לא לקח זמן רב לפני שהדמות חזרה, ואיתה עוד דמות.
ברגע ששתי הדמויות נכנסו לתווך ראיה, זה קרה- כאב חד תקף את
צלקתו של הארי והוא נשכב על הרצפה מתפתל מרוב כאב.
הארי לא היה צריך אור, הוא לא היה צריך משקפיים כדי לדעת מי
נכנס הרגע לחדר.

וולדמורט.
הארי היה מדבר, אבל הכאב בצלקתו היה כל כך נורא. זה כאב כמעט
כמו קללת הקרושיאטוס, שוולדמורט הטיל עליו בפעם האחרונה שהם
נפגשו, לפני שלוש שנים.
"אתה סובל, פוטר?"
קולו הקר של וולדמורט הדהד בכל החדר. הקול צרם באוזניו של הארי
וגרם לכאב נוסף בצלקתו.
הארי לא ענה, הוא ידע שהוא הולך למות, והפעם זה על אמת. הפעם
וולדמורט לא ייתן לו להלחם, וגם אם הוא כן, להארי אין סיכוי-
וולדמורט צבר עוצמה במהלך השנים ובפעם שעברה היה להארי מזל.
וולדמורט ידאג שהפעם לא יהיה מזל.
האדון האפל התקרב אל הארי, עד שהוא עמד צעדים ספורים ממנו.
הכאב בצלקתו של הארי רק הוסיף לגבור. הארי רצה לצרוח, אך הוא
לא נתן לעצמו. או לא, הוא לא יראה לוולדמורט כמה כואב לו.
"אל תשחק אותה גיבור, פוטר." אמר וולדמורט "אפשר לראות את הכאב
והייסורים בעיניים שלך"
וולדמורט הוציא את שרביטו, הוא התקרב להארי כל כך עד שהם כמעט
נגעו אחד בשני.
הארי הניח את ידיו על צלקתו והחל לצרוח בייסורים. מעל צרחותיו
של הארי נשמע כל צחוקו של וולדמורט, ואז הוא נקש באצבעותיו
והכאב נאלם.
הארי פקח את עיניו. הוא תהה אם וולדמורט באמת השתמש בקללת
הקרושיאטוס.
"איך עשית את זה?" הוא שאל, בקולו טון מלא שנאה
"אני כבר התחלתי לתהות אם את יכול לדבר,הארי" ענה וולדמורט
בקול משועשע
"תענה על השאלה שלי" הארי אמר כמעט בצעקה
"הארי, הארי" נאנח וולדמורט כאילו באכזבה "אמא שלך לא לימדה
אותך שזה לא מנומס לצעוק על אנשים?"
"אם אתה תזכיר את אמא שלי עוד פעם אחת. אני-"
"מה תעשה לי, הארי?" שאל וולדמורט, מניח את קצה שרביטו על ליבו
של הארי "כל מה שאני צריך... זה להגיד שתי מילים. ואז... אז
הכל ייגמר- אתה תמות, וזה אפילו לא יכאב לך"
"אם כך, אז למה שלא תהרוג אותי?"
"או, אל תדאג הארי. אני אהרוג אותך... אבל לכל דבר יש זמן
ומקום. ואני אהרוג אותך, אבל לא עכשיו, ולא פה."
ואז הארי נזכר במשהו:
"איפה זה פה?" הוא שאל, ולהפתעתו וולדמורט ענה לו
"פה, זה  שום- מקום. אנחנו נמצאים בשום מקום"
"מה זאת אומרת?"
"דמבלדור לא דואג שתלמידיו ילמדו בבית ספר הזה שלו? שום
מקום, זה אי-מקום שלא קיים בשום מקום. חוקי הבסיס שם משתנים כל
הזמן." הסביר וולדמורט
ולפני שהיה להארי זמן להגיב הוא נקש באצבעותיו עוד פעם והכאב
שתקף את צלקתו של הארי חזר במלוא העוצמה. והארי התעלף.

הרמיוני לא הצליחה למצוא את הארי.
היא חיפשה אותו בכל הטירה, היא חיפשה גם במדשאות, במגרש
הקווידיץ', אצל האגריד וכמעט התפתתה לחפש ביער האסור. לא היה
זכר להארי.
היא התיישבה על מיטתה והרגיעה את עצמה, עם מוח פחות לחוץ היא
חשבה איך היא יכולה למצוא אותו, ואז נזכרה בקסם שלמדה בשיעור
לחשים- קסם מציאה, הוא מוצא את הבן-אדם שרוצים למצוא.
"אקסולימוס הארי פוטר" היא אמרה, אחרי ששלפה את שרביטה, והניחה
אותו בזהירות על המיטה.
השרביט החל להסתובב במהירות- מה שהיה צריך לקרות כשהשרביט חיפש
מישהו. אבל הוא לא הפסיק.
"פיניטו אקסלימו" היא אמרה והשרביט נעצר מיד.
היא ניסתה את הקסם עוד מספר פעמים, אבל התגובה הייתה זהה-
השרביט לא חדל להסתובב.
הוא לא יכול להיות רחוק מידי,  הקסם אמור למצוא אותו בכל מקום
בעולם.
זה היה מוזר מידי בשבילה. הרמיוני החליטה ללכת לדמבלדור.

היא הלכה למשרדו של דמבלדור ודפקה על הדלת
הדלת נפתחה מעצמה, והרמיוני ראתה את דמבלדור יושב ליד שולחנו,
היא נכנסה פנימה.
"כן,העלמה גריינג'ר יש איזו שהיא בעיה?" הוא שאל בלי להרים
אליה את עיניו.
"כן. פרופסור" היא הוסיפה במחשבה שניה "אני לא מוצאת את הארי,
וכשניסיתי לחפש אותו בעזרת קסם חיפוש... משהו מוזר קרה"
עכשיו דמבלדור הקדיש לה את כל תשומת ליבו."מה קרה?" הוא שאל
"השרביט לא הפסיק להסתובב." היא ענתה והוציא את שרביטה כדי
להדגים.
"אקסולימוס- הארי פוטר" היא אמרה, השרביט החל להסתובב במהירות,
אבל מהר מאוד נעצר כשהוא מצביע לכיוון דרום. מהשרביט יצא ענן
ערפל קטן ויצר את שם המקום שבו הארי נמצא.
פניה של הרמיוני החווירו.

"קום כבר, פוטר!" העיר זנב- תולע את הארי
הארי פקח את עיניו, וכאב חד תקף את צלקתו והחל אט- אט להגיע
לכל גופו.
"הגיע הזמן לדו-קרב שלנו, הארי. המנצח הוא מי שנשאר חי"
וולדמורט צחק את צחוקו הקר והגבוה.
"אבל אי אפשר לערוך את הדו-קרב, פה" הוא אמר "צריך למצוא מקום
אחר.... מה דעתך על המקום שבו הרגתי את ההורים שלך? נשמע טוב,
הארי?"
הארי לא ענה, הוא רק גנח בכאב.
"אני אתחשב בזה כאל "כן"" אמר וולדמורט
"אספוטיק אוונדיאנו" הוא אמר ואז הוא, הארי וזנב- תולע הופיעו
בביתם של הוריו של הארי, במכתש גודריק.

וולדמורט נקש באצבעותיו והחבלים שעטפו את הארי נעלמו.
"תפוס!" הוא אמר, וזרק להארי את שרביטו. הארי תפס.
"עכשיו הדו-קרב מתחיל. תשתחווה!" הוא ציווה
והארי הרכין מעט את גבו, ודאג לשמור על קשר עין עם וולדמורט,
שכן השתחווה.
"עכשיו, הארי. אני אספור עד 3 ואז נתחיל" הוא אמר.
הארי כיוון את השרביט אל וולדמורט, אבל הכאב בצלקתו היה כל כך
חזק שהוא כל הזמן רעד.
"אחת... שתיים... שלו-ש" אמר וולדמורט, הארי ניסה להטיל כישוף,
אך כל מה שיצא מפיו היה
"פיבגריד"
אבל לוולדמורט לא עבר כאב חד בכל שריר ועצם בגוף, והוא הצליח
להטיל קללה בלי בעיה
"קרושיו" הוא אמר, כמעט בפיהוק
הכאב בגופו של הארי גדל פי שתיים והוא נפל על הרצפה, מתפתל
מכאבים וצורח.
אחרי כ- עשר דקות- זמן  שנראה להארי כמו נצח, הפסיק וולדמורט
את הקללה. והארי נותר שרוע על הרצפה.
"קום ילד" אמר לו וולדמורט בקול רגוע. הארי נותר במקומו
"קום!" הוא אמר בקול יותר חזק ומאיים. הארי לא זז.
"קום כבר! ילד טיפש!" הוא צרח וכיוון אל הארי את שרביטו,
בהתחלה הארי חשב שזה הסוף, הוא חשב שוולדמורט הולך לעשות עליו
"אבדה קדברה". ואז הוא חשב 'אז מה?' הוא ידע שבמוקדם או במאוחר
הוא יעשה את הקללה הזאת, נכון? אז עדיף מוקדם, לפני שהוא יסבול
הרבה.
אבל אז הארי הרגיש את עצמו מרחף באוויר ונוחת בעמידה על
הרגליים.

"עכשיו, פוטר." אמר וולדמורט, יורק את שמו של הארי "רצוי שתדע
שטיפלתי בבעיה הקטנה שלנו..." הוא הצביע על השרביט שלו והארי
הבין למה הוא התכוון.

עכשיו וולדמורט היה עצבני. הוא גמר להשתעשע, הוא התכוון להרוג
את הארי עכשיו.
עכשיו הגיע הרגע. הרגע שהארי ידע שיגיע, הרגע שבו הארי צריך
להתמודד מול וולדמורט (עוד פעם).

הוא נעמד זקוף וכיוון את השרביט ביציבות אל וולדמורט.

הפעם הארי היה מוכן. הוא היה מוכן. הוא התאמן בסתר על קללת-

"אבדה קדברה" הארי ווולדמורט צעקו שניהם באותה השניה.
פרץ של אור ירוק יצא משרביטו של הארי וכך גם משרביטו של
וולדמורט
שתי הקללות נפגשו באמצע, בין הארי לוולדמורט.
בדיוק באמצע נוצר כדור ירוק, שכנראה ניזון מהקללות, כי הוא גדל
בקצב.
עד מהרה הכדור הגיע לגודלו המרבי, ואז, הוא נבקע ומתוכו יצאו
פרצי אור ירוקים, שעפו לכל כיוון.
אחד מהם פגע בוולדמורט ובאותו רגע פגע רסיס אחד דקיק של הקללה
בהארי.
וולדמורט נפל על הרצפה בקול רעש גדול 'הוא מת' חשב הארי. ואז,
רגליו קרסו תחת משקלו.
הארי ידע שזהו זה, זה הסוף.
ואז פתאום הופיעה שם הרמיוני, הארי היה בטוח שזה דמיונו שמתעתע
בו. אך אז הרמיוני התקרבה אליו ותמכה עם ידה בראשו.
"הארי אתה בסדר?" היא שאלה אותו.
ראייתו של הארי היטשטשה והוא בקושי הצליח לראות אותה.
"הרמיוני..." הוא לחש "תגידי לרון ולכולם שאני מצטער."
"לא הארי! לא!" היא קראה אליו, דמעות זולגות על לחייה.
"אני אוהב אותך"
"לא הארי! אל תלך! הארי! גם אני אוהבת אותך! הארי תחזיק
מעמד!"
הארי נתן בה מבט אחרון
"אני מצטער" הוא לחש, ועצם את עיניו.