אי שם, בתוך מדבר של שממה, בארמון מפואר, בצריח המערבי, הייתה
הנסיכה של ארץ זלגוביה. הארמון היה נוצץ ומושך, כדרכם של
ארמונות, והנסיכה הייתה יפיפייה, כדרכן של נסיכות. היה לה כל
מה שנערה חולמת עליו: המון כסף, תכשיטים, משרתים, בגדים, יופי,
כוח... והיא הייתה חלומו הרטוב של כל גבר בממלכה, ולכן, בדיוק
מסיבה זו, אביה, המלך, כלא אותה בארמון זה, באמצע מדבר השממה.
כמובן שהאב עשה זאת אך ורק מדאגה ואהבה לביתו היחידה.
הנסיכה ישבה בחדרה, על מיטת הכילה הענקית שלה, שהייתה מכוסה
בסדינים ורודים, וסירקה את שערה הגולש. היא השקיפה דרך החלון,
דמעות זולגות על לחייה, ממררת על גורלה המר - להיות בתולה
רווקה עד גיל מאה ועשרים (כמובן שנסיכות אף פעם לא גדלות, אז
אין סיכוי שהיא תגיע למצב הזה..).
"איפה הנסיך שאמור לקחת אותי מפה למקום קסום ומופלא?" היא שאלה
בכעס. "האם נגזר עלי להישאר כאן לנצח ונצחים?".
לפתע, מבטה נתפס על ענן אבק במדבר, שהתקרב אל הארמון. כולה
מלאת תקווה, היא התקרבה אל החלון כדי לראות טוב יותר. היה זה
מישהו רכוב על סוס. הוא התקרב אל הארמון, יותר ויותר, עד שנעצר
ממש מתחת לחלון חדרה של הנסיכה. הוא היה איש מוזר ביותר, לבוש
בבגד גוף כחול וגלימה אדומה, לידו היה יצור קטן שהנסיכה לא
הצליחה לראות בבירור בגלל הגובה הרב שהפריד ביניהם.
"היי!" קרא האיש לעבר הנסיכה. "קפצי לפה! אני אתפוס אותך."
"לקפוץ?" שאלה הנסיכה את עצמה, במבט תמוה. לא כך היא ציפתה
שתתבצע ההצלה שלה. "אני לא קופצת!" היא צעקה למטה אל האיש.
האיש נראה מבולבל, הוא לא ידע מה לעשות עכשיו. הוא הביט
בשעונו, נתן לנסיכה מבט, ואז קפץ על סוסו והחל עוזב את המקום
בדהירה.
הנסיכה נראתה מבוהלת "חכה! חכה! חזור הנה!! אני אקפוץ!!" היא
צעקה, "אני אקפוץ, רק אל תלך!".
האיש כנראה שמע את זעקותיה של הנסיכה, כי הוא סובב את סוסו
וחזר אל מתחת לארמון.
"את קופצת?" הוא שאל את הנסיכה.
"כן!" היא ענתה.
הנסיכה הרימה את תחתית שמלתה המפוארת והחזיקה אותה ביד אחת ,
ביד השניה היא נעזרה כדי לטפס על עדן החלון, נזהרת לא להחליק
עם נעלי העקב שלה. היא הביטה למטה, אז עצמה את עיניה וצעדה אל
מחוץ לחלון. הרוח שטפה אותה, עיניה היו עצומות בחוזק, ושערה
החלק כמו משי התנופף מעליה. היא הרגישה איך שתי ידיים חסונות
תופסות אותה, פקחה את שתי עיניה באיטיות והביטה בפניו של איש
נאה.
האיש הוריד אותה אל הקרקע והנסיכה בחנה אותו במבטה.
"מה אתה אמור להיות?" היא שאלה לבסוף.
"הסופרמן על הסוס הלבן שלך" ענה כאילו שדבר זה היה ברור
מאליו.
"אתה לא חושב שקצת התבלבלת?"
הפעם היה זה תורו של האיש לבחון את הנסיכה.
"את עלמה במצוקה?" שאל.
"כן, אני מניחה..."
"אם כך, אני נמצא במקום הנכון" פסק.
"הגיוני מספיק..." מלמלה הנסיכה.
"קפצי על הסוס" אמר.
הנסיכה עלתה על הסוס, והשניים החלו לדהור לעבר האופק. במהלך כל
הרכיבה הנסיכה הביטה על היצור שמקודם לא יכלה לזהות. היה זה
כלב, כלב מעופף, והוא ריחף לידם. פתאום שמה הנסיכה לב לכך שהם
נעצרו, היא הביטה קדימה, כדי לראות מה הייתה הסיבה לכך.
"מה-מה זה?" שאלה את האיש.
"זהו אלברט" אמר בקול מלא גאווה "הדרקון שלי".
"דרקון שלך? אתה לא אמור להלחם בדרקון?".
"רק רגע" אמר האיש, הוא פשפש בתיק עור שהיה קשור לסוס, והוציא
ממנו חתיכת קלף. הוא בחן את הכתוב בקלף ומלמל לעצמו. "הצלה
ממגדל, רכיבה על סוס, כלב מעופף יורק אש ("-הדבר הזה יורק
אש?!"), כוכבים נופלים..." ואז פנה אל הנסיכה ואמר "לא כתוב פה
כלום על מלחמה בדרקון, אבל אם את רוצה, מלחמה בדרקונים עולה 17
זילבגים". הוא המשיך לדבר כשראה שהנסיכה שותקת "תשמעי, לי לא
אכפת, באמת שלא. מה את אומרת?"
"לא, לא. גם ככה אין לי כסף."
הוא משך בכתפיו והמשיך לדהור, הדרקון בא אחריהם.
כעבור כמה שעות, שחלפו כמספר שניות, הגיעו הארבעה אל מקום
מדהים. עצים טרופיים, נהר זורם, פרחים ענקיים, פרפרים קסומים,
הכל היה מופלא. האיש, הנסיכה והכלב נכנסו למעמקי היער והגיעו
לצוק ענק, מתחתיו עמק נהדר, ובו הנהר הפך למפל ונשפך לתוך
בריכת מים גדולה. הדרקון ששמו היה אלברט התעופף לו בחזרה אל
המדבר.
הנסיכה התיישבה על קצה הצוק, משקיפה אל העמק. היא חלצה את
נעליה ושכשכה רגליה במים. בינתיים התיישב האיש, נשען על גזע עץ
והוציא קלף. הוא רשם את סכום הכסף שנתנו לו האנשים מלמעלה כדי
לבצע משימה זאת, ואז חיסר את ההוצאות - חליפה - 23 זילבגים,
סוס לבן - 70 זילבגים ו12 אולונים, כוכב נופל (X3)  15 אולונים
וכלב מעופף יורק אש 2 זילבגים ו91 אולונים. בסך הכל הוא הרוויח
84 זילבגים ו30 אולונים, סכום נאה למדי. הוא קם אל הנסיכה.
"עבודתי כאן תמה" אמר וחייך.
"אתה הולך?" שאלה הנסיכה בעצב, היא התחילה לחבב את האיש
המוזר.
האיש הנהן.
"אבל אתה לא אמור להגשים את משאלת ליבי?"
"והגשמתי אותה, את חופשיה."
"אבל אני רציתי למצוא אהבה!"
הוא חייך אליה שוב, חיוך מסתורי "אני שחררתי אותך, לשאר את
צריכה לדאוג בעצמך."
הוא פנה ללכת, והנסיכה ליוותה אותו לקצה היער. האיש עלה על
סוסו הלבן ודהר משם אל האופק, גלימתו מתנופפת ברוח. כשנעלם
ראתה הנסיכה שלושה כוכבים נופלים מן השמיים, אחד אחרי השני -
אחד לעבר, השני להווה והשלישי לעתיד.