"...עוד מעט כמעט,
     אנו גוף אחד
     את ידך נתת
     בידי שלי לעד.
     את לי עד
     שאני פוחד
     ולכן רועד
     כל גופי הלילה."


ואני יודעת, אהוב שלי,
ששירי אהבה מפולפלים לא אקבל ממך.
מילות אהבתך לי חמימות ונעימות הן,
כמו חלוקי נחל ששכבו בשמש כל היום.
ואני אוחזת בהן בידיי ובליבי,
והחום הנפלט מהן נעים לי
ומרקמן בה רך, כה חלק,
ואתה איתי.


אז אני מצטטת לך שירים,
מילים של אחרים שנגעו בי
             (איפה שעמוק- עמוק,
             איפה שהצל מקבל גוון כחול,
             איפה ששלך...)
כי מילותיי- שלי,
מתגמגמות לעומתך,
נאבקות להתפרץ ממני ולרוץ אלייך,
בין זרועותייך- שלי.


ורציתי לומר לך שאני אוהבת אותך.
העיקר.
זה הכל.
כי בסופו של דבר, איש יקר שלי,
כל שישאר מאיתנו
זה עפר
וילדים
וזכרונות.


"...ערב כחול עמוק
     תולה עגיל בצורת ירח
     רק תעמוד בפתח
     בלי הודעה מוקדמת
     כמשחר לטרף
     לרוות עוד פעם
     לרוות עוד פעם."


תפתיע אותי,
תשרוק לי,
תמצמץ בשפתיים ותקרוץ בעיניים,
לטף אותי בחשיכה של הצפיפות,
אחוז בידי בפתאומיות
ברחוב הומה
כך שלא ניעלם,
שלא נתפוגג
אחת לשני,
אחד לשניה.


"...אני בא הביתה מהלילה,
    מדליק לי אור במדרגות
    שולף מפתח מלמעלה,
    ידיי נוגעות ולא- נוגעות.
    אני בא הביתה מהלילה,
    ניתק לאט מן הרחוב
    אני בא הביתה מהלילה,
    לחבק אלי קרוב."


השחור העמוק הזה,
המתובל בנשימות מבועתות
(שלי...)
של אימה ופחד,
של כאב,
מתפוגג בגוונים כל כך יפים
כשפניך זוהרות מולי
בקרני האושר הזה,
המתוק- לוחץ מבפנים הזה,
הממלא אותי
עד להתפקע.


שכח את כל אותם...
פחדים.
שכח את הדאגות,
את החסך,
את האובדן.
שכח את החסר ואת העודף,
שכח את הסבל,
שכח את הקשיים.
עטוף עצמך בי,
כשמיכה קלה של קיץ.
בקע בי חום ורגש,
שאב ממני אותי- הוצא אותי החוצה.
לטף אותי מבפנים,
חכך ראשך בבטני הרכה.
אהיה חמה ואוהבת,
היה זקוק ורוצה
בי.
אני כאן
רק בשבילך.


"ראשי מונח
 בין זרועותיה
 עיני זבויות
 במבטיה
 היא מקרבת את שפתיה
 בין זרועותיה
 עיני שבויות
 במבטיה
 היא מקרבת את שפתיה
 שרק לא אתעורר."

                                                     
שחר.