עכשיו- כשהמצב בארץ לא מזהיר- מכל הבחינות האפשריות, ואני
יודעת שנמאס לכם לדבר על זה ולקרא על זה ולשמוע על זה ולראות
את זה אבל כמה אפשר להסתתר מהמציאות. במוקדם או במאוחר זה נופל
ופוגע בכל אחד מאתנו.
עכשיו- כשאני צריכה לחשוב מליון פעם אם ללכת למקום זה או אחר,
אם יש שם הבטחה, אם לא מסוכן שם, אם אין מליון אנשים- ואחרי כל
זה אני כבר מתעצבנת ויורד לי כל החשק שהיה בהתחלה.
עכשיו- שכל פתיחת טלויזיה או רדיו מלווה בהסתברות גבוהה מאוד
של "מבזק חדשות מיוחד", במקום מוכר וקרוב (פיזית או נפשית).
עכשיו- כשכל העולם נגדנו, שכולם אומרים לנו מה עלינו לעשות
מבלי להיות פה בכלל, זה מעצבן אותי עוד יותר.
עכשיו- לבכות הרבה, על הכל, על זה שאני בחדר כל כך הרבה זמן עם
ארבע קירות ודלת סגורה.
דווקא עכשיו- מצעד הגאווה בירושלים. דגלים של קשת בשלל צבעים.
תחפושות. נשיקות. אהבה. הקרבה (כי בכל זאת ישראל, ירושלים,
הצהרה פוליטית-חברתית).
דווקא עכשיו- לנסוע לתל אביב באוטובוס. לא, לא בגלל ש"לי זה לא
יקרה". פשוט דווקא! להסתובב בטיילת, בדיזינגוף, להגיד שלום לכל
המוכרים, לדבר קצת עם אנשים שאני לא מכירה.
דווקא עכשיו- ללכת לים, לראות את הגלים, להתחכך באנשים- לחייך,
לאכול ארטיק שיינזל על הידיים והפנים.
דווקא עכשיו- לא לטוס לחו"ל כי שם לא אוהבים אותנו יותר. כי זה
מאולץ. כי זה בשביל להגיד "הייתי שם". אני אומרת שאני פה ואני
לא רוצה ללכת.
דווקא עכשיו- לשיר ה"תקווה" רק בשביל ההרגשה, הכי חזק שאפשר,
שאנשים יסתכלו עליי במבט תמוהה כאילו אומרים :"מה כל כך טוב לך
פה"?. אז לא טוב לי אבל יכול להיות הרבה יותר גרוע.
דווקא עכשיו- לראות את הקלטת של המסע לפולין, את ההתלהבות של
להניף את דגל ישראל, להיזכר כמה כל אחד נלחם כדי שיוכל לעשות
את זה כמה דקות.
דווקא עכשיו- לאהוב את כולם, לזכור שכולם בני אדם ואם בני אדם
קלקלו אז גם בני אדם יתקנו.
הקטע נכתב בהשראת ילדה שכתבה שיר לפני כמה שנים לערוץ הילדים
(מצטערת אבל שכחתי את שמה) השיר הולחן ואמנים רבים בצעו אותו.
זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד
לשמוע חדשות בכל חצי שעה
לדעת שהיכן שהוא עוד אמא מתפללת
דקדוק שעון הולם דמעה ועוד דמעה
זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד
ללמוד בבית הספר על המלחמות
זה לא כל כך פשוט אבל, אבל מול שמי התכלת
אני יודע רק שכאן אני רוצה לחיות
תכלת שמיים, סגול של שקיעות
סירות על המים, פרחים ודמעות
בתים לבנים, גשמים של ברכה
אנחנו, שלנו- כאב ושמחה |
