הוא ישב על אחת הספות הגדולות שבאולם הכניסה. הבטתי בעיניו
כשפנתה אליו ציפי לברכו לשלום. ואין ספק שזה היה שם. הקור הזה
שכאילו הסתתר מתחת לחיוך הזאבי שלו.

אז ככה נראה רוצח שכיר, חשבתי.

מאיפה מכירה החיילת הבודדה מחיפה אדם אפל כל כך. אבל היה משהו
שגרם לי לחשוב כי קיים קשר עז ביניהם .לא עלה בידי להבין מהו
אופיו של קשר זה, ייתכן שקרוב משפחה הוא, או אולי חבר ילדות.
חבר מהשכונה. נרעדתי למחשבה כי ייתכן והוא מאהב לשעבר. כל גופי
התקומם מול הרעיון שאולי בילתה איתו לילות של תשוקה .

ומה מונע מרוצח לרצוח גם אותך,ציפי, שאלתי בליבי. הרי בפעולה
עצמה אין עבורו כל קושי, פיזי, מוסרי או אחר. אם אך ישלם לו
מישהו די כסף עבור כך, יעשה עת עבודתו. האם לא שיוית אי פעם
בעיני רוחך, ציפי,סתם מריבת אוהבים שמסתיימת ברע.

ייתכן ואולי מישהו ששונא אותך ישלם לו לרצוח גם אותי, נשנקתי.

חשבתי על הלילה שבילינו יחדיו בקראוון הישן שבחצר בית הלינה
לחיילים. אם הוא מאהב לשעבר , קיוויתי,ייתכן שעבר די זמן ואינו
מקנא לה עוד. ואולי, אלוהים יעזור לי, חש הוא כלפיה כמלאך
שומר, ויעשה הכל כדי שאיש לא יקרב אליה.

ציפי היפה. מעולם לא ראיתי בחורה שהיתה זוהרת כל כך בתוך
המדים. כאילו נתפרו אלה ביוחד עבורה. ירק הבד הסינתטי הדגיש את
גון עורה הזהוב וחלקת שיערה השחור,הארוך.

אך מאחורי עיניה הצוחקות ניתן היה להבחין ברמז לחיים דחוקים,
עייפים, דירה קטנה שהכילה משפחה אחת על כל דורותיה, מרפסת ובה
חבל כביסה עליו מתוחים תמיד בצפיפות לבנים זעירים וחולצות
בצבעי סוכריות.

ידו היתה קרה ולחה כשלחץ את ידי, וחשתי כאילו מביטות עיניו אל
תוך נשמתי. כמחפשות דבר מה, דבר מה לרצוח. בגדיו השחורים תאמו
לאישוני עיניו. כענבי מוסקט, חשבתי , אפלים ומבהיקים מבחוץ,
נוטפי דם  מבפנים.

ידו האחרת אחזה בפחית השתייה. עוד בטרם יקום יכול הייתי להבחין
ברגליו הארוכות, העכבישיות. הוא הוציא חבילה של שטרות
צבעוניים, שלף אחד מהם והתכונן לקום, וכל זאת מבלי להסיר ממני
את עיניו. לא רציתי להשאר עד אז. מלמלתי משהו על כך שאני הולך
לחדר, לגהץ את המדים, ומיהרתי לנתק עצמי ממבטו המצמית.

ואולי היה הכל רק בראשי.