פעם היה איש כתום.
טוב, הוא לא היה באמת כתום, הוא פשוט נורא אהב את הצבע.
הוא גר בבית כתום, הוא לבש רק בגדים כתומים,הוא ניזון מדברים
כתומים כגון תפוזים, גזרים, וסוכריות טיק טק בטעם תפוז. היה לו
פלאפון חדיש מחברת אורנג', הוא שתה רק פאנטה, והיה לו אפילו
קעקוע של עיגול כתום, פשוט עיגול, והיה לו גם חתול ג'ינג'י
שקראו לו כתום. אה, כן, והוא היה ג'ינג'י.
יום אחד הלך האיש הכתום לחברה הכתומה שלו, שמשום מה אהבה גם
סגלגל.
הוא רצה לנשק אותה, אבל היא התחמקה ממנו.
"מה קרה?" שאל הכתום.
"כלום." ענתה ברוגז."לא מתחשק לי."
"אבל למה? זה משהו שעשיתי?" שאל "הבאתי לך שקית של גמבות
כתומות חדשות מהשוק!"
"אני לא יכולה יותר." היא אמרה.
"מה?" שאל. "מה עשיתי לך, אהובתי, יקירתי?"
"זה הכל. אני לא יכולה לראות יותר כתום בעיניים."
הוא הביט בה בפה פעור מתדהמה. "אבל זה הצבע הכי יפה!"
"אני לא כמוך, אין לי כזאת סיבולת לראות כל היום רק צבע אחד.
זה כבר מסנוור לי בעיניים." אמרה לו תוך כדי בכי."תחליט. זה או
אני, או הצבע."היא הסבה את פניה ממנו.
הוא מאוד רצה להגיד שאת הצבע. אבל הוא גם מאוד אהב אותה. את
כולה, חוץ מהאהבה הקטנה שלה לסגלגל.
"זה לא יפה מצדך להציב לי אולטימטום. את יודעת שאני אוהב
אותך."
"אם אתה באמת אוהב אותי, תלבש את זה" אמרה והושיטה לו זוג
מכנסיי דייגים סגלגלים.
"לא!" צעק בתסכול. "אני לא יכול!"
"טוב, אז לך."
"לא! חכי. אני אנסה."
"באמת?..." היא שאלה בעיניים נוצצות.
"כ...כן. רק בשבילך."
האיש הכתום עצם את עיניו בפחד והוריד את מכנסיו הכתומים.
היא הושיטה לו את המכנסיים, והוא לבש אותם במהירות, קצת הסתבך
בגלל שהיה עדיין עצום עיניים.
לבסוף הוא פקח את עינייו, הוא הסתכל על עצמו במראה, ו...
חשב שזה דווקא מחמיא לו.