יצירה (??) ראשונה בהחלט:

היא באה לבקר אותו.
הוא חשב שהוא שמח לראות אותה.
היא לא חיכתה הרבה ונישקה אותו. הוא לא התנגד. הוא ניסה לא
לחשוב על מה שהוא עושה. ברוחו הוא התרחק נותן לשפתיו לעשות את
שלהן, נותן לידיו לעשות את שלהן. היא ידעה מה היא רוצה ואיך
להשיג זאת. במהרה הוא מצא עצמו בנקודה ממנה אין דרך חזרה.
הוא עינג אותה, נגע בה, משתדל לעשות את המינימום הנדרש, ולא
מעבר לכך. גופו עבד כמו רובוט ללא נשמה, במשך זמן שנראה ארוך,
ארוך מדי. פתאום היא נאנחת, גונחת וצועקת מהנאה. הצעקה גורמת
לו לחזור למציאות. הוא מסתכל עליה ורואה בחורה, שהוא כמעט לא
מכיר, למרות שהוא מכיר אותה כל חייו. הוא מתבונן בה עוצמת את
עיניה, מתמכרת לתחושה כנראה נעימה ומנסה להבין. הוא גם רוצה
לצעוק, הוא רוצה לברוח, הוא לא מבין מה הוא עושה כאן לעזאזל.
והזמן, הזמן מתקדם, אבל לאט - לאט מדי. הם מתקדמים. כעת היא
מענגת אותו. היא יודעת מה היא עושה, היא מכירה אותו טוב. אחרי
כל כך הרבה זמן ביחד היא יודעת מה עושה לו טוב. אך הוא לא
נהנה.
גופו נהנה, והוא מכריח עצמו לא להקיא.
גופו נהנה והוא מכריח עצמו להוציא אנחת הנאה.
הוא מחפש בתוך עצמו, משהו, כל דבר שיגרום לו ליהנות. היא נראית
טוב - אבל לא מושכת אותו, זה לא זה, זה פשוט לא זה. אין, פשוט,
אין מוצא, הוא חייב להפסיק, לא יכול יותר, לא יכול יותר, והזמן
לא עובר.

הוא כבר אמר לה פעם ועוד פעם, שהוא לא יכול להתחייב אליה. יש
לו רגש חם אליה, פעם הוא אהב אותה. אבל עכשיו זה לא אותו הדבר.
הם השתנו מאז...

זה כנראה לא הפריע לה. היא המשיכה להתקשר. היא רמזה לרצונה
למסד הקשר, היא רמזה לרצינותה, הכל בזהירות אמנם, אבל בצורה חד
משמעית. כעת היא מאחורי זה. היא המשיכה לבקר אותו, היא יזמה
הכל. לפחות כך הוא ניחם את עצמו. כל פעם שהיא באה, כל פעם שהם
דיברו הוא היה נחמד. הוא לא ידע להתנהג אחרת, הוא אף פעם לא
היה אחרת. הוא פחד לפגוע בה, אז הוא שיחק. הוא סיפר לה את כל
האמת, אבל בצורה נחמדה. הוא אמר לא, אבל עשה כן.

פעם הוא אהב אותה, ככה הוא מאמין.
הוא זוכר את אותו יום כאילו זה היה אתמול. הוא אמר לה שהוא
אוהב אותה והיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. זה היה שקר.
היא שיקרה. לא הוא, הוא כנראה אמר את האמת. היא שיקרה לא במודע
והוא גילה זאת, שקרים מתגלים בדרך כלל כשמנסים אותם, כשבוחנים
אותם. הוא נפגע, הוא מאוד נפגע. זה היה הכאב הראשון (אך לא
האחרון) שהוא חש בחייו וזה היה בלתי נסבל. אבל הוא המשיך לאהוב
אותה, הכאב לא מצא מזור בשנאה כלפיה, ולכן הם שמרו על קשר. הוא
גם המשיך לחיות, חיים שונים במקצת ממה שהוא ידע קודם לכן, אבל
חיים.

ועכשיו הם כאן, ביחד. שוכבים ביחד על המיטה, מחובקים.

והיא?
היא נראית מאושרת, או לפחות מרוצה.

והוא?
על מנת להעביר את הזמן הוא חושב על דברים אחרים, על הלימודים,
על העבודה, על חברים, על בחורות אחרות, על כל דבר שלא קשור למה
שקורה עכשיו.
ולבסוף הזמן עבר והיא הלכה. עכשיו הוא לבד שוב ותחושת הקלה
מחליפה את אי הנעימות. גם הפעם הוא הצליח להתחמק בלי שיתפסו
אותו בקלקלתו. וגם הפעם הוא קילל ונשבע, שזו הפעם האחרונה שזה
קורה...

ואני?
אני יושב ומנסה להבין מתי הפסקתי לאהוב אותה ומתי התחלתי
להיות 'הוא'.