[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טושטוש שרון
/
לאבד את התמימות

קשה לי להבין בנות שטוענות שהן איבדו את התמימות. מי מכל אלה
באמת איבדה את התמימות, ולא משתמשת בזה רק בתור סיסמה? כנראה
שהן פשוט חלשות מידי ולא יודעות איך להסביר את עצמן או להתמודד
עם דברים-אז הן בורחות למילים גדולות.
אולי יהיו כאלה שיכעסו עלי ,או שלא יקבלו את מה שאני מספרת
עכשיו, אבל לא אכפת לי. אני באמת הייתי שם, ובתור אחת שעברה את
זה יש לי זכות דיבור מלאה.

הכל קרה לפני שלוש שנים. הייתי ילדה די מפותחת יחסית לגילי,
ותמיד אמרו שאני נראית מבוגרת יותר. הייתי אחת שנהנתה מהחיים,
ועשיתי מה שבראש שלי. הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת ברחוב עם
מכנסיים צמודים, עקבים דקים, וחולצות-שלא השאירו יותר מידי
מקום לדמיון. לא היה אכפת לי מה אנשים חשבו או אמרו עלי מאחורי
הגב, אני עצמי הרגשתי נערצת. פיתחתי לעצמי גישה גאוותנית
ומתנשאת, וזה רק גרם ליותר רעש סביבי. ואני? נהנתי מכל טיפה של
תשומת לב.
עם בנים, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם-לא היו לי בעיות. הייתי
מחליפה חברים בתדירות של אחת-לשבועיים ולפעמים אפילו קצת פחות.
הייתי נשארת עם מישהו עד שהיה נמאס, משעמם לי, או סתם לא מספק.
הרגשתי שגברים טובים רק בשביל דבר אחד. למרות זאת לא שכבתי עם
אף-אחד מכל אותם החברים שלי, אבל גרמתי לכולם לחשוב שכן ונתתי
לשמועות לעשות את העבודה.
הייתי אז בת 16 וחודשיים. זה היה באפריל, כשכבר התחיל להתחמם,
יצאתי מהבית עם מכנסי הג'ינס הקצרים שלי, עם הגופייה הצמודה
הלבנה, נעלתי את הסנדלים השחורים שנקשרים על הרגל, ולשיער סתם
נתתי להתנופף ברוח. ארזתי מגבת בתיק ופניתי לכיוון המדשאות של
הגן הציבורי. נשכבתי בשמש וניסיתי להשתזף קצת.
הייתי שם בערך שעתיים-עד שנרדמתי. התעוררתי כשהרגשתי צל מעלי,
כשענן כיסה את השמש. פקחתי את העיניים וראיתי אותו-עומד שם
ובוהה בי. הוא היה בסביבות גיל השלושים (שלושים ושלוש ליתר
דיוק, כפי שהתברר לי מאוחר יותר) זיפי זקן מיסגרו את פניו
ושערו היה מסורק אחורה. מועמד פוטנציאלי לתפקיד החבר החדש שלי.
כאילו בלי כוונה הסתובבתי לכיוון הממטרות, ונתתי להן להרטיב את
הגופייה הלבנה, שהפכה שקופה למחצה. הישרתי  אליו מבט. הוא
הופתע מהעובדה שקלטתי אותו מסתכל. "הבכתי אותך?" שאלתי בקול
מתקתק. "קצת" הוא ענה בשקט. הזמנתי אותו להצטרף אלי למגבת והוא
לא היסס לרגע. התחלנו לפתח שיחה. ישבנו ודיברנו על שטויות כמעט
שעה שלמה. בכל הזמן הזה דאגתי לשחק עם השיער, או לגעת בעצמי
כאילו בלי לשים לב. לפעמים ראיתי את העיניים שלו נודדות בעקבות
היד שלי, למקומות יותר נמוכים מהעיניים או האף שלי... חייכתי.
הייתי בשליטה. "טוב, כבר אין שמש, אני חושבת שאני אחזור הביתה"
אמרתי וקמתי מהמגבת בתנועות חתוליות. "לא...תישארי עוד קצת..."
הוא היסס "לא הספקתי לספר לך אפילו על ההופעה של queen  שראיתי
בקיץ" "ראית הופעה של Queen?" שאלתי בהתפעלות. אם יש דבר אחד
שאני מעריצה באמת זה הלהקה הזאת. "כבר שנה אני חולמת לנסוע
לראות הופעה שלהם! הם ענקיים!" הוא חייך "יש לי את הדיסק של
ההופעה בבית, אם בא לך לקפוץ" . בד"כ אני לא אחת שקופצת על
מישהו, אני מעדיפה לשחק את המפתה הקשה להשגה, למתוח אותם קצת.
אבל הפעם הסכמתי. הוא אמר שהמכונית שלו חונה קרוב, ושאפשר
לנסוע כבר עכשיו. הייתה לו מכונית "פורד" כסופה עם כל התוספות,
ומערכת סטריאו שמפוצצת את האוזניים. נסענו אליו לדירה. ישר
כשהגענו הוא הציע לי מיץ תפוזים ואמר שהוא חושב שהוא שכח את
הדיסק אצל חבר, ושגם ככה אין לו כוח למוסיקה עכשיו. הוא שאל אם
בא לי להמשיך לדבר, ואני, שלא הייתי תמימה במיוחד ידעתי שהשאלה
הזאת סתמית ושמאחוריה מסתתרת כוונה שונה לגמרי. הוא אמר שהסלון
שלו קטן ומבולגן ושעדיף שנשב במקום אחר. נכנסנו לחדר השינה
שלו. הייתה לו מיטה גדולה עם מצעים בגוונים כחולים-חומים. הוא
נעל את הדלת ושם מוסיקה. התיישבתי על המיטה. הוא רכן אלי ונישק
אותי. בהתחלה על השפתיים, אח"כ על הלחי, ומשם עבר לצוואר
בנשיקות קטנות וחמימות. הרגשתי את היד שלו מלטפת לי את הרגל,
ומשם עולה לאט לאט ומגששת מתחת לחולצה שלי. לא ניסיתי לעצור
אותו באותו רגע. חשבתי שאני אוכל להשתלט על המצב ולהפסיק אותו
מתי שארצה. חשבתי.





כשבמשטרה רצו לדעת פרטים-הם שלחו אלי שוטרת, שניסתה להיות מאוד
נחמדה ומבינה. היא אמרה שהיא מתארת לעצמה שיהיה לי קשה לדבר על
זה, ושאם נרצה להתקדם לאט יותר, או לצאת להפסקות באמצע-אני רק
צריכה להגיד. אולי זה מפליא אבל לא היה לי ממש קשה לספר לה
בדיוק מה קרה. פיתחתי מין אדישות מסוימת בכל מה שקשור לנושא.
לא בכיתי, לא נשברתי. וסימן החולשה היחידי שהיה ניתן להבחין בו
היה חפיסת ה "מלבורו" על השולחן שהלכה והתרוקנה.
לא התרכזתי במה שהשוטרת שישבה מולי אמרה. הייתי שקועה בסיפור
שלי. מידי פעם שמעתי מילים כמו "אונס" "טראומה" ו "ניצול"
שנזרקו לחלל האוויר, אבל נתתי להן לעבור לידי בלי להתייחס
אליהן יותר מידי. הרי באיזשהו מקום ידעתי לקראת מה אני הולכת,
ידעתי שיש בזה סיכון, אף פעם לא הייתי תמימה, פשוט לא חשבתי
שזה יכול להגיע למצב כזה שבו אני אהיה החלשה יותר, הפאסיבית.
שלא תבינו לא נכון- זה לא שרציתי את זה, זה לא שלא ביקשתי
שיפסיק, לא שיתפתי פעולה, פשוט חייתי באשליות שיש לי מספיק
כוח-שאם אני לא רוצה שמשהו יקרה-אני אעצור אותו בזמן. לא קל
להתרגל להיות חזקה, ופתאום ברגע אחד לעבור להיות בעמדה אחרת,
שונה. בטח קשה לכם להבין איך זה. מי שלא היה שם במצב הזה, לא
יודע איך להרגיש.
כדאי שתפסיקו לנסות.
עליו לא חשבתי. פעם שמעתי מישהי אומרת שעל דבר כזה מגיע עונש
מוות, כי זה יכול להרוס לילדה את החיים. לילדה. לי לא היה
אכפת. בחרתי להגיב בצורה אחרת.
למרות הכל-לא הגעתי להכרה שאני יכולה להגיע למצב כזה שוב, לא
קיבלתי את העובדה שהובסתי. אני לא יודעת עד כמה המקרה הזה באמת
השפיע עלי, עם הזמן אני פשוט חושבת שהתבגרתי. את הגישה לא
שיניתי, ואחרי כמה זמן שוב הרגשתי בלתי מנוצחת. כמעט בלתי
נוצחת.
וויתרתי על החולצות השקופות, המכנסונים הקצרים, וחלק ממבטי
ההערצה והשריקות שכל-כך התרגלתי אליהם.
פעם חשבתי שגברים טובים רק בשביל דבר אחד.
גיליתי שגם אותו הם לא ממש יודעים לעשות כמו שצריך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אתה רשע, מנוול
ערמומי ונבזה"

- פולני מצטט
מרמת אביב ג


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/02 10:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טושטוש שרון

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה