נכתב עם קארל פריבורן.

הוא קם מהמיטה באותו בוקר,  וראה את חברתו שרועה על הספה בסלון
עם ערימת עיתונים וכוס קפה ריקה על השולחן ליד,  בעודה מתבוננת
בטלויזיה.
הכול נראה בה כרגיל, אבל משהו עדין היה שונה.
הוא הביט בה בנסיון להבין את פשר השונות, אך כשל.
"בוקר טוב", אמר לה.
היא הפנתה אליו את מבטה, "היי", אמרה בחיוך.
הוא בחן את פניה בשנית, משהו בהם היה חסר. ואז הוא הבין -
"איפה המשקפיים שלך?", שאל בתמיהה.
"איפה המה...?", שאלה.
"'משקפיים', נו את יודעת, הדבר הזה שעוזר לך לחדד את הראייה."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, הראייה שלי מצויינת".
לרגע הוסחה דעתו, והוא נפנה להביט החוצה מבעד לחלון, לפתע הוא
קלט מולו שלט ענק עם אותיות מאוד גדולות.
הוא שאל אותה, "למה האותיות בשלט הזה כל-כך גדולות?"  
"זהו שלט פרסומת, אנחנו אמורים להצליח לקרוא אותו לא, אם
האותיות היו קטנות יותר לא היינו מצליחים לקרוא", ענתה.
למרות התשובה ההגיונית למדי, הכול נראה היה לו מוזר, אבל הוא
אמר, "נו טוב", והתיישב לידה על הספה.

כעבור זמן מה, הם החליטו לצאת להליכת הבוקר הקבועה שלהם.
כשעזבו את פתח הבית וא סקר בזעזוע את הרחוב המלוכלך ואמר לה
"הביטי מעבר לכביש...".
"מה כבר יש לראות שם" ענתה בתמיהה, "לי הכל נראה רגיל
לחלוטין."
"תראי", אמר הוא, "איך המדרכה מטונפת, כל-כך הרבה בדלי סיגריות
וקליפות גרעינים..."
היא הביטה בו בפליאה, "על מה אתה מדבר, לי זה נראה נקי
להפליא".
"לא, הכול מלא לכלוך", הוא התעקש.
לשנייה היא השתתקה, ואז אמרה - "אתה רואה בדלי סיגריות??",
ומייד חצתה את הכביש ונכחה לראות שהם אכן שם!
"לכל הרוחות, אתה ראית את זה מכזה מרחק??" היא אמרה בתדהמה.
"כן, ברור", אמר ונעץ בה מבט מבולבל.
"אתה רואה מה מספר האוטובוס שמתקרב?"
הוא ראה, ואז גם הבחין כי השכן ממול מתקרב, והתפלא היכן
המשקפיים שלו, ומדוע  הוא עוד לא ראה אותם. כשהבינה שגם אותו
הוא רואה הרימה את ידייה לעברו ואמרה, "אוי לא, אני לא מאמינה,
עכשיו אני מבינה הכל...", הניחה את ידייה על כתפיו והוסיפה,
"אתה ארוך רואי".
היא תפסה בידו וגררה אותו בהיסטריה בחזרה לדירה.
"אתה ארוך רואי, אתה בטח יכול גם לראות זבוב עף בחדר השני"
הוא הנהן בראשו.
ואז אמרה בבהלה, "בוא, נוסעים מיד לבית החולים!"
"למה את לוקחת אותי לשם?", שאל בחשש, ובחוסר הבנה.
"כדי לתקן לך את הראייה", ענתה.
הוא השתתק בפליאה, ובפחד.

בבית החולים הבהילו אותו לחדר הניתוח ברגע ששמעו כי הוא סובל
מן המחלה הנוראית "אורך ראייה". הוא חש מחט דוקרת אותו, ולאט
לאט הכול היטשטש, הוא נרדם.

כשפקח את עיניו מצא את עצמו שוב בחדרו, כשחברתו שעונה על הדלת
ומביטה בו מבעד למשקפיה.