מבוא:

והנה אני שוב יושב לי ממול המחשב ומחפש לי משהו לעשות עם
עצמי.
השעה כבר מאוחרת להיות ומוקדמת למות. מוות, כך אני קורה לשינה,
אך לפעמים גם כינוי "בריחה" מתאים.
רק אתמול נפגשתי איתה...
נפרדנו כשבוע לפני,ולקח לי כמה ימים מאז לדחוף קצת את כל
הגעגוים וחוסר הבנה פנימה ולהגיע למסקנה שהכי טוב זה -לא
להיזכר.
נפגשנו אתמול לעשות סיקומים כמו שאנשים "טובים" עושים ו..
להיתנתק סופית!
..ומשה הכי מוזר שהחלתתי לא ליכתוב יותר בכלל,אבל הנה אני שוב
כאן ומנסה לחבר לי סיפור מרוב החרא שאני מרגיש.
המסקנה שהגעתי אליה לפני שפגשתי אותה הייתה די הגיונית-"החברה
הכי טובה היא זאת שנימצאת איתך לא יותר מלילה אחד".
אבל לא. שוב החיים הביעו לי מבחן ,רק שהפעם לא עמדתי בו.
ניסיון היתאבדות...
רק שאף אחד לא יודע שזאת לא פעם הראשונה, ככל הניראה החיים לא
רוצים לוותר אלי בכזאת קלות.
בכל מקראה אני לא הולך ליכתוב אליה או על כמה ששלם הייתי איתה,
כאז לא תהיה לכם סבלנות ליקרוא את הבולשיט שאני הולך לחרבש עד
הסוף...
אז הנה, רציתם סיפור?
הוא בה, זהו תיאור של עולמי הפנימי שאני ניסגר בו כאשר רעיל לי
בחיים.


               ההר        

השעה הייתה קצת אחרי הצוהוריים.רוח חלשה ליטפה את פני.זרקתי
מבת מהיר אחורה... "אין לאן לחזור",אמרתי וחייכתי לי את החיוך
ההכי מסקרן שיכולתי.נישארו לי אוד כמה שאות עד שירד החושך
והפעם אני חייב להגיע לפחות עד לטירה.
הייתה דרך ארוכה לפני.אמדתי אל הצוג,צוג המציואת,מאחורי,במרחק
של כמה מטרים היה החדר שלי,מקום מלא בדיכאן שלקח לי כל-כך הרבה
זמן לעזוב אותו...
מתחת לרגלי-אגם אנק כחול-שחור,מאלה שמכניסים אותך לפניקה כשה
אתה מוצא את עצמך מגיע לאמצו בשחייה סתלנית.חוסר וודעות,זה משה
הוא תמיד סימן לי ,האגם הזה.מאחוריו חוף מטושתש בסלעים קתנים
ולה כל-כך,פיסת חול צהוב-אפור שהוביע ליער...
ואז.ברקע-ההר.מקום שתמיד משך אותי.רחב ומגיה עד לעננים.
ידעתי שבעמצה העלייה עליו יש טירה.מקום מעבר,בפעם האחרונה
כימאת הצלחתי להגיה אליה,אבל לא הספיק לי הזמן.היתעוררתי.

היתיישבתי לי על ספת הצוג עם הרגליים למתא,הפעם נישיתי להכין
את עצמי נפשית.הוצאתי סיגריה וצפיתי לי בנוף המדהים,שדימיוני
הפגוע יצר.
כשה הרגשתי מוכן מספיק לקפיצת ההתחלה,עצמתי את עיני,שיחררתי כל
שריר ושריר בגופי ואז קפצתי.שניות ארוכות שנירוא לי שעות עד
שהמים השחורים של האגם בלעו אותי..
השחייה הייתה די רגוע ,רק פעמים ספורים ראיתי סנפירים,אבל הם
היו רחוקים.יצאתי מהמים כולי רטוב,אבל לא מעבד תיקווה הפעם
להגיע עד הסוף.התחלתי לרוץ ריצה כלה לכיוון היער,גשם חלש
טיפתף,והאלים ענו לו בקולות הרומנטיות וכבדות של טיפות
מתופפות.המשכתי לרוץ,ידעתי שמהרגע שהגשם היתחזק ישארו לי
שעתיים עד לחזרה למציות.
קולות הציפורים,קרנות השמש,שלמרות הגשם הצליחו להישתחרר ולהקות
בגופי העצים הרגיעו ונתנו תחושה של שלמות נפשית.זהוא הדיכאון
האמיתי,כשיש לך כל-כך הרבה לתת וכל-כך הרבה אנרגיות,רק שאף אחד
לו צריך אותם...
שעה של ריצה,התחלתי להיתיעף טיפה.אותו נוף מדכא בצורה
דרסתית,אותן הקולות.
הנה ההר,הגשם היתחזק והגיע לשיאו,השמים נעשו אפורים.
רק להספיק עד לטירה!
הנה היא-מגדל גבוה עם קיר אפור מסביבו בסיגנון האנגלי. מעניין
עם לרוטשילד היה משהו כזה?
הזמן אכל כבר חצי מהמבנים שמסביב.
הנה השאר הדרמתי עם אריות רעבות השוכבות להן בכניסה לכל
השיגעון הזה.למזלי הרב הן היו מאבן.
הזמן הלחיץ ועמדתי כבר בכניסה.כמה צעדים נישארו לי כדי להיכנס
ולנוח קצת,אך לא יכולתי להיתגבר אל הפחד שהמקום גרם לי
להרגיש.
היכנסתי את היד לתוך הכיס,כדי לבדוק עם הסיגריות הספיקו
להיתייבש אחר השחייה,ולא מצאתי את הקופסה. זה מבייס...
הזמן עזב,פתחתי את עייני-אני שוב בתוך החדר,החלון פתוח והרעש
הרעיל של היום החדש לאת-לאת החזיר אותי למציות...

עם הזמן ההר עם השלווה והמשיכה שלו עזבו אותי.
היתפתרתי מהדיכאון!-שמחתי...

אך כשה רע לי,תמיד מחכה לי המקום הקשוח שאף פעם לא אגלה אותו.
הריצה הדימיונית שחוזרת על עצמה,כל-כך מזקירה לי את המציות.
רצים קדים,מבלי להיסתקל אחורה וללמוד מהטעויות.מבלי להבין לאן
אנחנו רצים ומה מחכה לנו כשנגיה עד ספת ההר.
עיבוד מטרה בחיים.
וחוסר רצון ליחיות,כהחיים בלי מטרה לא שווים את הסבל שמבאים
לנו.

כעבור שניםהצלחתי שוב לחזור אליו אך הפעם לא רצתי כמה מטורף
לסופי הבטוח.
הפעם אני רוצה לבנות לי טירה משלי,בידיוק כמה זאת שבנה האחד
שחיי בדימיון לפני.