למיכלי יש חתכים בידיים.
חתך באצבע זה מזה שאתה לא נזהר כשאתה חותך סלט.
החתך ברגל הוא מהפעם שהיינו בים.
החתך מעל הגבה זה בגלל האופניים הישנות.
אבל כשלמישהו יש חתכים בידיים, אז הוא רוצה למות.
את החתכים בידיים של מיכלי אי אפשר לכסות בפלסטר, או בתחבושת,
גם כשהם ייעלמו הצלקות מהם תמיד ישארו בתוכה.
מיכלי לא רוצה להיות כאן, החתכים הם רק הצעד הראשון.
לפעמים אני רוצה לבקש ממנה שתפסיק, בשבילי, אבל אני מבין שאין
לה בכלל בשבילי.או בשבילה. או בשביל מישהו.
יש לה רק בשביל למות.
למיכלי יש חתכים על הידיים.
היא יפה כמו ילדה בציור, אבל את החתכים אי אפשר לצבוע בצבעים
יפים או למחוק עם המוחק הגדול.
לפעמים היא מנסה להחביא אותם, לובשת סודר גם ביום הכי חם.
לפעמים הם פשוט שם. היא לא נוגעת בהם או מסתכלת אליהם בכלל.
כאילו הם לא שלה. כאילו מישהו אחר בא וברשעות אין קץ חתך
אותה.
אבל המישהו הזה, הוא גר אצל מיכלי שמה בפנים. גר ולא עוזב.
למיכלי יש חתכים על הידיים.
תמיד היא מבטיחה שדי, וזאת הפעם האחרונה.
שמעכשיו היא מפסיקה עם זה.
אבל זה לא עובד ככה. אי אפשר לקום בוקר אחד וככה סתם פשוט
לאהוב את עצמך. בטח לא כשתמיד יש שם איזה חתך על היד שלך
שמזכיר לך, את מי אתה אוהב ואת מי לא.
הרבה פעמים כבר חשבתי שזהו, הפעם היא נגמרת לי, חותכת את הכל
ואת עצמה והולכת ממני. לתמיד.
אבל איכשהו מיכלי תמיד נשארת בסוף, אף פעם לא עושה את הצעד
האחרון. תמיד היא פה. והם אתה. מיכלי והחתכים. החתכים ומיכלי.
זה נראה לי מצב נוראי להיות בו. בין המקום הטוב הזה, של האושר,
לבין הסוף שהוא פשוט ריק ושחור.
אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות.
אני מתפלל בשבילה שיום אחד היא תגדל ותאהב את עצמה ואת החיים
שלה, ותהיה מאושרת, אפילו לכמה דקות.
אולי יבוא איזה מישהו שיאהב אותה. קצת או אפילו הרבה.
אני ממש מקווה בשבילה. אבל בינתיים,
בינתיים
למיכלי יש חתכים על הידיים. והם לא נעלמים.
בהשראת גדולים וטובים. |