"היא רוצה לעזוב אותי", עברה המחשבה בתוכי; מדלגת במהירות שיא
בתוך המוח בתוך נוזל ניורו-כימיקאלי כלשהו, פורצת בשקט על מנת
שלא להסב כל תשומת לב למודע, רגע לפני שהיא נעלמת בתת-מודע.
התרכזתי פנימה ושלחתי יד; "אהא, תפסתי אותך!", קראתי בקול,
ובצד השני של הטלפון, היא נבהלה; "מה, מה תפסת?", היא שאלה,
כמו פוחדת שאני אגיע למסקנה רגע לפני שהיא תספיק לזרוק אותי.
"סתם... תפסתי מחשבה", מלמלתי, והיא נאנחה מתוך כאב; "אני
אוהבת אותך", היא לחשה, "רק אותך עם הרעיונות המשוגעים שלך,
כמו לתפוס מחשבות". "בהחלט יש לך דרך מוזרה יש לך להראות כמה
את אוהבת אותי", חשבתי, אבל לא אמרתי כלום בקול חוץ מלמצמץ
בשפתים בגלל היובש שחשתי בפה; היא חשבה שאני מנשק אותה, ונרתעה
לאחור, אפילו שם, בצד השני של הטלפון.
"אל תעשה את זה... בבקשה", היא ביקשה בבכי חרישי, ואני הרחקתי
את השפופרת ממני כי לא רציתי להירטב באוזן (אח"כ היא נסתמת
וקשה לשמוע באילו תירוצים זורקים אותך). "אני אוהבת אותך יותר
מדי, ולא לראות אותך כ"כ הרבה זמן זה פשוט כואב מדי"; עכשיו
כבר התחלתי לחשוד שהיא בוגדת בי עם מישהו אחר; היא לא רואה
אותי מספיק אז היא רוצה לזרוק אותי כדי לא לראות אותי בכלל?!
-- זה טירוף! זה לא הגיוני בכלל!  "את בוגדת בי, נכון?!",
שאלתי ישירות וחיכיתי לבכי שיפרוץ כשהיא תיכנע ותשפוך הכל, אלא
שהיא נשמעה מזועזעת כשאמרה באותו הטון: "אני בחיים לא אבגוד
בך, כל עוד אני איתך!". יופי, אלא שעל-פי מצב העניינים היא
עומדת להיות מאד לא-איתי.
פתאום קפץ לי השעון מהסדרה "היה היה" מול העיניים; מבין כל
המחשבות שבעולם בסיטואציה כזאת, דווקא הוא?!  הוא תפס אותי לא
מוכן, הסתכל עלי במבט של "דובי-דובי דוברמן" ופלט במהירות:
"נשים משתייכות לגזע מטורף וחסר הגיון שלקח את הרעיון התנ"כי
של להיות "עזר כנגדו" של האדם כמה צעדים יותר מדי, ואח"כ עוד
מעז לפרוץ בצווחות והצהרות על גירושין ופרידה כשהגברים אינם
עומדים בתלם בצל אותה תפיסה מעורפלת אותה מכנות הנשים הגיון!".
לא ידעתי מה להגיד לשעון מצוייר עם גבות באוויר שמספר לי על
נשים... אז שתקתי; יש מחשבות שלא צריך להגיב להן.
היא שמעה אותי מתנשם וחשבה שאני מתאפק מלבכות; "אל תבכה בגללי,
מתוק, אני באמת לא שווה את זה; אתה תמצא מישהי אחרת, לא?".
השעון (שצוטט לשיחה, למרות שלא היו לו אוזניים) רק ניענע בראשו
לשלילה בתוספת פרצוף של "לא, לא נראה לי, לא".
מה יכולתי להגיד לה, מה? שיש לי דימוי עצמי נמוך שמאניש את
עצמו בדמות שעון טלוויזיוני ?  
הרי היא רק תבכה יותר ותזכיר לי איזה אופי נהדר ודמיון יצירתי
יש לי, כמה יצאתי מוצלח ואיך כל הבחורות האחרות שיש בעולם
צריכות לשים לב אלי אם אני אתן להן צ'אנס. אני יכול להתווכח
איתה לנצח ושומדבר לא ישתנה; כשהיא טוענת טיעונים, הכל קביל
והגיוני, גם אם זה לא. אבל אם אני אומר את אותם דברים, היא
תסתכל עלי במבט מוזר (אני מרגיש אותו דרך השפופרת של הטלפון),
ותפלוט: "אני לא יודעת למה אני מתווכחת איתך, אחרי הכל- אתה
גבר, ולכם אין הגיון".
"אני עובד קשה", אמרתי בשקט רב, כדי שהיא תצטרך להתאמץ לשמוע
אותי, להפסיק לנשום אם היא רוצה לקלוט כל מילה והברה שלי,
שבמצבים כאלה הופכים להיות חשובים פי כמה משום היותם רמז מקדם
לבאות; "ואת הזמן הפנוי המועט שיש לי, אני מחלק בינך לבין
חברים שלי לבין עצמי. בכל פעם אני מחלק אותו שונה, על מנת
שאותו חלק ירגיש מיוחד ואהוב; יש לציין שבמקרים רבים אותו חלק
היה את!".
הקול שלי רעד מתסכול וזעם עצור, ואם היא לא שמעה אותי- אני
משוכנע שלפחות הרעד עבר דרך כבלי הטלפון כדי לסטור לה בצד
השני; "אני באמת מצטערת", היא התנצלה בלחש, מכורבלת בתוך עצמה.

שנינו שתקנו. ידעתי שהיא רוצה שאני אעשה את הצעד הראשון, שאני
אזרוק אותה, וככה היא לא תרגיש רגשות אשם בנוגע למערכת היחסים
שלנו; אבל לא התכוונתי לתת לה לברוח בצורה כה מהירה ופשוטה.
"ידעת שהמדינה האחרונה לתת זכות בחירה לנשים במערב הייתה
שוויץ, בשנות ה70-' של המאה האחרונה?", ניסה השעון להפסיק את
השקט הצורם שהשתרר; "מה זה קשור עכשיו, לכל הרוחות?!", צעקתי
עליו, והוא נעלב ונעלם, לא לפני שדפקתי לו את התאריך באגרוף
פטיש ששלח אותו חזרה לשנת 1885 (או לפחות זה מה שהיה כתוב
עליו). "זה קשור לזה שאני לא רוצה להכאיב לך", היא הסבירה בקול
מייבב; לך תסביר לה שצרחת על שעון אינפנטילי פרי דמיונך שדיבר
על דמוקרטיה ופמניזם...
"אני עובד קשה על מנת שאני אוכל לראות אותך", ניסיתי להסביר,
או לתרץ, תלוי עד כמה היא רצתה לעזוב אותי; "מה? מזתומרת?",
היא שאלה באי-הבנה. "אני מתכוון שאם אני אמשיך לעבוד כך, תהיה
לי אפשרות לקחת חופשה קצרה בסוף החודש, והתכוונתי לבלות אותה
אך ורק איתך, שנינו ביחד.
כמובן, עכשיו אני רואה שאצטרך לשנות את התוכנית, ואולי למצוא
את אחת הבחורות האלה שיאהבו אותי כמו שאני, כמו שאת טענת
בנחרצות רבה קודם לכן".
"אני... אני אשמח מאד אם זה יקרה", היא שינתה טון לפתע,
ויכולתי אפילו לראות אותה מוחה דמעה, או אולי מוחא כף (קשה
להבחין בעיניים בין א' ל-ה' בטלפון); "בסוף החודש, רק שנינו,
מבלים ביחד?", היא חיפשה אישור סופי; "נעשה כל מה שאת רוצה,
חומד", הבטחתי בקול מלטף, "אבל עכשיו אני צריך לסיים, כבר
מאוחר בלילה, ואני צריך לקום מוקדם מחר, אוקי?". "בסדר...",
היא התרצתה, "תעבוד טוב מחר, אל תיתן לבוס תירוצים לא לתת לך
את החופשה הזו. לילה טוב, מתוק!".
המשבר חלף עבר לו; תודה לאל. הרגשתי עייף נפשית מקרב המילים
הזה, וצנחתי על המיטה, שוכב על הצד...

אצבעות בעלות ציפורניים דיגדגו אותי בגב, עולות ויורדות; "בפעם
הבאה פשוט אל תענה לטלפונים", לחש לי קול מפתה, "אני מבטיחה לך
שתהנה הרבה יותר בצורה כזו". הסתובבתי אליה; "אני מצטער שרון,
את צודקת. בפעם הבאה ניתן למשיבון לענות". גופה התפתל בצורה
מזמינה, והיא חיככה את רגליה ברגלי ושאלה: "מתי אתה עוזב אותה
כבר... נמאס לי לחכות". הצמדתי אותה בחוזקה אלי ואמרתי: "מים
גנובים ימתקו, ופילגשות מאבדות ממשמעות המושג אם הגבר שהן איתו
לא נמצא במערכת יחסים". "אוף, תפסיק עם השטויות האדיוטיות שלך,
הרעיונות שלך דפוקים לגמרי, מתי תתאפס על עצמך ותהיה
נורמאלי?!", היא שאלה וניסתה להדוף אותי מעליה, אבל רואים שזה
היה רק משחק. "אל תדאגי", הרמתי שתי אצבעות באוויר, "שבועת
צופים"; "אני אעזוב אותה כמו ששוויץ הייתה הראשונה לתת זכות
בחירה לנשים". "אתה כ"כ אינטליגנטי ומצחיק ופתוח", היא מילמלה
בעודה מתכרבלת לידי, "לא פלא שהיא לא בוגדת בך".