היא עמדה מול המראה הסתכלה והסתכלה, שוב ושוב ואח"כ פעם נוספת.
שינתה תנוחה, הזיזה שיער פעם לשמאל פעם לימין ושוב לשמאל. אספה
אותו, פיזרה אותו, הריחה, הרעימה, אך אפילו לרגע לא חייכה.
הייתה מבוהלת, מבועתת לא הבינה הכיצד זה המראה מולה משקרת!
לראשונה בחייה הדמות שמולה, הדמות במראה הייתה בעינייה יפה.

כעת משהשלימה עם עצמה, הייתה מוכנה לצאת לקרב, לצאת לחיות
בעולם. כל שהיה חסר לה זה אחד נאמן לצידה. לא חבר'ה, לא משפחה,
אלא אחד, שיודע-לא יודע, בדיוק כמוה, אחד שיבחר לקחת אותה למסע
שלו, כדי שתוכל היא לקחת אותו למסע שלה.

בבוקר שאחרי יצאה לחפש אותו, אך חזרה בידיים ריקות.
עמדה שוב מול המראה ונוכחה, כי היא אמנם יצאה לחפש, אבל חלק
ממנה, הדמות איתה השלימה, נשארה תקועה במראה.
באותו רגע הבינה.
היא הייתה חייבת לשחרר את הדמות, אז ניפצה את המראה, אך במקום
להביא לשחרורה, הביאה ליצירה של עוד מאה אלפי דמויות מתוך
נפשה, שחולקו עכשיו לרסיסים, בכל רסיס דמות נוספת, דמות אחרת.

כעת היו הרסיסים פזורים בכל עבר בדיוק כמוה.
מאז הם שוכבים שם בכל פינה בבית.
אף פעם לא אספה אותם, גם לא זרקה לפח, כי פשוט פחדה.
פחדה לזרוק את דמותה.
אף פעם לא קנתה מראה חדשה. בשביל מה? הרי מראה נוספת היא דמות
נוספת ממנה.

                                                           
                                כמוה, כבר היו לה מספיק!



               אומרים שזה טבעי, אומרים שזה נורמאלי,
                אז למה כל כך פחדתי, כשזה קרה  לי?